הם נפגשו במסדרון הצר שחיבר בין המחלקה המטרולוגית והאגף לחקר
גרמי השמיים.
הוא היה ספוג מים, והיא סהרורית, וכשחלפו זה על פני זו, מבטיהם
נקשרו, ורגע שלא היה מבייש שום סרט נעורים מתקתק התפשט
במסדרון, מדיף ניחוחות של גורל.

מבט קצר ברקע שלהם יגלה שמדובר בשני בני אדם די דומים, סך
הכל.
זוג יצורים מלאי געגוע וצורך באהבה, עטופים בקרומים של ציניות,
פחד, חוסר אמון וגאווה.
אותו צורך בוער במגע, אותה נטייה לפגוע ויכולת משותפת לנהל
שיחות שלמות מבלי להוציא מילה, ככה, בין עין לעין.
אבל הדבר שהפך את האיחוד לכל כך אידאלי, היה מוחשי לגמרי:
הוא שלט בגשם, והיא היתה אחראית על הירח.
ביחד, הם היו מתכון ללילות חמימים עמוק בתוך שמיכות פוך.
אילו האמינו בעתיד, היו מתמלאים באותו רגע חמימות של נצח, אולם
בהבטחה החולפת היה מספיק כח לצמצם ביניהם את המרחק.
כך פסעו חבוקים לתוך החורף, נרגשים מהגילוי ההדדי, שיכורים,
חווים שלווה ראשונה.  

אוגוסט הגשום לא ישכח במהרה בקרב תושבי גוש דן. גם לא
השיטפונות שנמשכו עוד כשנה אחריו.
מדענים עדיין נאבקים להסביר איך יתכן שהירח נשאר מלא כל כך
הרבה זמן.

באותה שנה, עיר בשם טבריה נמחקה כליל מעל פני האדמה. אטלנטיס
ישראלית בתמורה לפתרון לבצורת. תותיי ענק מילאו את את מדפי
הסופרמקטים באופן קבוע, ומלבד לגידולי העגבניות והאבטיחים
שנפגעו ללא תקנה, רב האנשים התרגלו לשכוח את קיומן של חולצות
בטן.
את מה שהתנהל בתוך דירתם הקטנה אפשר רק לנחש. כשהגיחו לעולם
מדי פעם הפיצו סביבם הילה שצבעה את הסובבים בקנאה.
היא היחידה שהבחינה בנקיקים שחצב בינהם המבול המונוטוני. את
חיוורון גופם הוא ממדד בדאגה עם כל יום שעבר. הגשם שהתעצם ניסה
לשווא למחוק את הפחדים, מתחרה בירח שאלמלא קרירותו, היו טועים
לחשוב אותו לשמש.

השיגעון האקלימי שימש תפאורה נאה למדבר שהתמקם לרגלי מיטתם.
ללילה החשוך הראשון, איש לא ייחס חשיבות. כשהירח המשיך למאן
להופיע, גם בלילות הבאים, העיתונים הביעו חשש. כשהגשם השוטף
פינה את מקומו לפתיתי ברד חדים, הוא יצא לבדו.
כשעמד בידיים מורמות לשמיים, גופו מדמם במקומות בהם הברד חרץ
בעורו, המטח רק החריף.
גם כשהרטיבה את פניה בדמעות, יושבת על אדן החלון - לא הסתמן
שום דבר בין הכוכבים המעטים.

הנזק נאמד רק למחרת, לאורו הצהוב של שרב.
23 טבריינים טבועים, 15 מסעדות איטלקיות שפשטו את הרגל ושני
מובטלים.