אני רואה אותנו מתכרבלים ביחד מתחת לשמיכת פוך עבה, בוהים
בחלון הרטוב מבחוץ, ומתחממים מהתחושה בלבד, שלא לדבר על החום
שהיו מפיצים גופותינו הצמודים זה לזה. אני הייתי בוודאי שוכב
לי מחייך, ראשי על הכרית, וידי האחת עוטפת את כתפך, בעוד ידי
השנייה משחקת בשיערך הפרוע על חזי. את בוודאי היית מצמידה את
פנייך אל חזי ומזילה דמעות של אושר. אני הייתי לוחש לך שהכל
יהיה בסדר, שתוציאי את הכל, ומחבק אותך אליי, חזק חזק. אחר כך
היינו מתנשקים.
אני רואה את עצמי מתעורר בבוקר. במשך מספר שניות מנסה להיזכר
למה אני ערום במיטה זרה. ואז נזכר, וחיוך מתפשט על פני, אותו
חיוך שאת כל כך אוהבת. מתרומם, נחשף לרגע לא ברור אל קור
הבוקר, וחוזר אל מעטה ההגנה של השמיכה. מתיישב, מכוסה, ומחפש
אותך בעיניי. קולות התעוררתי מגיעים אל אוזנייך, ולאחר שניות
ספורות בלבד אני זוכה לחיבוק חם ולאוהב ולנשיקת בוקר טוב. יום
שבת. גשם בחוץ. נעים בפנים. לא רוצים לצאת מהמיטה. אבל צריך.
קם, מתרחץ, מתעורר. את נשארת להתפנק לך בשמיכה שמריחה ממני, או
ככה לפחות את אומרת. אני מכין לנו ארוחת בוקר טעימה. מאוחר
יותר אנחנו מכים על המיטה בניסיון שווא להעיף את פירורי האוכל
שנשרו מהמגש.
כבר צהרים, והשמש זורחת בחוץ מבין העננים. את מחליטה לשים קץ
להתבטלות הממושכת הזאת, ומנסה לגרור אותי לטיול בשדות. אני לא
רוצה להיגרר. טוב לי איתך מתחת לשמיכה. אבל את יודעת בדיוק איך
לשכנע אותי, ואני קם ומתלבש. סל פיקניק מתגבש לו יש מאין,
נכנסים לאוטו, ונוסעים.
אני רואה אותנו יושבים על אבנים לבנות בראש גבעת עפר שהחום
שולט בה. מסביב ניתן לראות היטב את העמק הנפרש לרגלינו,
שלוליות שלוליות, והשמש המחייכת אלינו בנצנוצה מכל אחת מהן.
אני רואה אותנו מצטלמים. בשמחת חיים של ילדים קטנים, מכוונים
את המצלמה על שעון עצר, ומניחים אותה אל מולנו. תמונה על רקע
השמיים המעוננים, והקשת שנראית מרחוק, לא ברורה, לא בטוחה
מספיק בעצמה.
אני רואה אותנו מתנשקים. לא מוטרדים מהגשם שחזר לרדת, לא
מהרוחות שמתעללות בשיערך, ולא מהבוץ שדבר לנעלינו. אני רואה
אותנו חוזרים למכונית, אני נוסע חזרה הביתה, ואת מוציאה את
ראשך מהחלון, בילדותיות הזאת שאני כל כך אוהב, וצועקת אל הגשם
את תחושת האושר שבלבך. אני צוחק, אבל מעיר לך להירגע. את משחקת
אותה נעלבת, ומתרפקת עלי בליטופים לא ממש רגועים. אני מנשק
אותך, ודוחף אותך ממני, מתרכז בנסיעה. את מתרכזת ברדיו. נעצרת
על יזהר אשדות, מתאהב בך מחדש. אני עוצר את האוטו בפתאומיות,
תופס אותך, ואנחנו מתנשקים. את דוחפת אותי ממך, ומסמנת לי
לנסוע הלאה למקום שקט יותר. יזהר אשדות ממשיך ללוות אותנו,
כשאליו מצטרף תיפוף הגשם על גג המכונית. אנחנו מאושרים.
אני רואה אותנו כעבור שבוע. הכל נמשך בחיינו כרגיל. רק פן חדש
שלא היה מוכר לנו עד כה נפתח לפנינו. אושר מרחף באוויר, הכל
רגוע, כבר לא לחוץ לנו כלום. טוב לנו ככה, ולא מחפשים יותר.
תחושה שלי היא לא מוכרת, בשבילך היא לא רגילה, אבל לשנינו היא
טובה יותר מקודם.
אני רואה את שנינו שישה חודשים מאוחר יותר. אני רואה את שנינו
גם שנה מאוחר יותר. כמה רחוק שלא אסתכל אני רואה את שנינו. לא
אותי ואותך, כל אחד בעצמו, אלא ביחד. לכל מקום שלא אביט קדימה,
אנחנו ביחד.
אני רואה אותנו מחייכים, שלובי ידיים, ברחוב סואן. רואה אותנו
על חוף ים נידח במדינה טרופית, רק אני ואת, חולקים אינטימיות
גמורה עם השמש והגלים. אני רואה אותנו בתוך מכונית, נוסעים
ונוסעים, עוצרים לפי חשקנו, נחים לפי כוחנו, בכבישי אמריקה
הבלתי נגמרים. אני רואה אותנו מגשימים את חלומותינו, ביחד. אני
רואה אותך מתרפקת עליי, מחייכת, מאושרת. אני רואה את עצמי מלטף
אותך, מנשק אותך, רגוע ומאושר. אני רואה אותך אוהבת אותי. אני
רואה את עצמי אוהב אותך.
