"אתה באמת כלב מטומטם, אה?", שאלה רטורית המופנית לכלב דני ענק
המנסה לזחול אל מתחת לשולחן בגובה של צ'יואווה נכה.
רופוס התרומם, לוקח עמו את השולחן ועליו צלחת פיצוחים, כמה
מגזינים ומתקן עם מקל קטורת בוער בתוכו.
"מה אתה עושה? מה? תגיד לי", צעק יוהאן והבהיל את רופוס שעשה
אחורה פנה והחל לדהור עם השולחן המעשן על גבו לכיוון המטבח.
"בוא הנה יא דגנרט, לאן אתה הולך עם הפיצוחים שלי? נולה . . .
נולה . . . בואי תתירי אותי, נול . . ."
נולה נכנסה לחדר עירומה לחלוטין, רק שוט בידה. "סוף סוף מצאתי
אותו. הוא היה דחוף עמוק בארון. אמרת משהו?"
"אמרתי שתתירי אותי מהרתמות המחורבנות האלה, רופוס ברח עם
השולחן ועם הפיצוחים. אמרתי לך שצריך לקשור או לשחרר אותו בזמן
שאנחנו . . . את יודעת".
"נו, מה זה משנה עכשיו", היא אמרה והרביצה מכה עם השוט שפגעה
בירך של יוהאן.
"אאווווווווווווו, יא מטורפת. אני לא רוצה לשחק יותר, תתירי
אותי".
"נו תפסיק, זה יהיה כיף. תכין את הזקפה, הנה אני באה", היא
אמרה וקפצה עליו בצעקות אינדיאניות. הציצי הימני שלה נתן סתירה
ללחיו השמאלית של יוהאן שהיה קשור ברתמות עור למיטה.
"אני אראה לך מזה", הוא צעק והרביץ לה נשיכה בפטמה. נולה צעקה
בכאב שרק הגביר את תשוקתה. היא התחילה לרכב. "יהוווו . . .
יהווו . . . ", היא תפסה בקולר על הצוואר של יוהאן המשתנק
והחלה לנערו.
"דדדדדיייי, דדדדיייי, אאאנננניייי, ננננחחחנננננקקק".
"בוא תתהפך ותבוא מעלי".
"ואיך בדיוק, יא פסיכופטית, אני קשור". היא התירה אותו ולפני
שאמר 'אריק יביא שלום' הוא היה כבר בין רגליה וחשב שאם כבר מצא
עצמו שם, אין טעם להתנגד.
"כככןןןן . . . ככככןןןן . . . " צעקות משני הכיוונים.
"אהההההה, עוד, עוד, יהוווווו".

רופוס שהגיע בריצת אמוק מבחוץ למשמע לונה בצרות, פעל בדיוק כפי
שכל כלב נאמן היה פועל. הוא ניתר על המיטה ובתנועה אחת רצופה
הרביץ ביס עמוק בתחת של יוהאן שהעז לתקוף את המאכילה שלו.
"אאווווווווווווווווווווווווווווווווווווו", צרח יוהאן.
"כן, כן, ידעתי שתהנה", צעקה לונה מתחתיו. "אמרתי לך שזה יחזיר
ניצוץ ליחסים שלנו . . . תמשיך, תמשיך, זה נהדר התנועה הזו . .
. "
"תפסיקי, תפסיקי . . . רופוס נשך אותי בתחת, אאוץ, אני לא יכול
להרגיש את הרגליים".
"מה? אל תעצור, אל תעצור . . . מה הוא עשה?"
"הוא הוריד לי ביס בלחי שמאל, זה ממש כואב לונה, אני לא יכול
לזוז".
היא ניסתה לדחוף אותו מעליה.
"לא, לא, אל תהפכי אותי, זה כואב".
"טוב, טוב", היא החליקה מתחתיו.
"זה נראה ממש רע", היא הביעה את דעתה על צורת השיניים המדממת
והכחולה שעיטרה את הטוסיק של יוהאן.
"תקראי לרופא. לונה, נו, למה את מחכה? ותביאי קרח, עינאל דינו
זה כואב".
היא רצה לטלפון ואז עזבה אותו ורצה למקרר. היא חזרה עם קרח
עטוף במגבת והניחה אותו על התחת של יוהאן. "אתה יכול להחזיק את
זה שלא יפול?"
"כן, כן, לכי לטלפן לרופא כבר, אני לא יכול להזיז את הרגליים,
נראה לי שהוא פגע בעצם הזנב ושימי עלי שמיכה, אני לא רוצה
שהרופא יראה אותי ככה".
הרופאה הגיעה לאחר כשעה. הרימה את השמיכה, ראתה את יוהאן עם
רתמות הסאדו שלא ניתן היה להורידן מחמת התנוחה בה נתקע, ראתה
את פצע הנשיכה בגווני הקשת ופרשה למטבח על מנת לצחוק. בקול
רם.
"אני לא מאמין", צעק יוהאן, "איזו מין רופאה זו? נו באמת, הבן
אדם בכאבים".
"אתה חייב להודות שזה די מצחיק", אמרה לונה, מנסה לשווא לעצור
את צחוקה שלה.
"הייתי צוחק אם זה לא היה כואב כמו מניאק".
הרופאה חזרה לחדר השינה פניה סמוקות לחלוטין. "טוב, נאלץ לחתוך
את הרתמות ואני אחטא את הפצע, אבל אני חוששת שתצטרך לקבל
זריקות נגד כלבת".
"רק תעשי את זה כבר ותני לי משהו נגד הכאבים"
הידיים שלה היו קרות וחלקות כאשר נגעה בו ויוהאן הרגיש שהוא
מקבל זקפה. מזל שהיה על בטנו ואף אחד לא ראה.