"אני מבין מאיפה באה השאלה שלך... את מקסימה ומתוקה וכל כך
תמימה. ורק חבל לי שאת הולכת לעשות צבא.." התגובה שלו לא עשתה
עליי רושם חזק כל כך, אז, בקיץ 92', כשלנסיעה לתל אביב היה טעם
של הרפתקה, כשמדורה שראיתי רחוק על החוף קראה לי כמו הזמנה.
כרגיל בנסיעות האלו, מן הסתם,אחרי שקצת קנינו, קצת ישבנו
באיזה בית קפה וקצת ספגנו אווירה עירונית מנוכרת, פתאום נהיה
מאוחר. החנויות היו כבר סגורות והרחובות שהכרנו התחילו
להתרוקן. ואנחנו היינו שתי בנות נוער שנסעו את כל הדרך מן
הקריות אל העיר הגדולה ולא רצו להאמין שכבר נגמר כל האקשן. אבל
לא הכרנו יותר מידי מקומות בעיר, ובאופן טבעי נמשכנו אל הים.
הרחובות הצבעוניים  והחנויות הסגורות פלטו אותנו אל שולי העיר,
אל קו האופק המטושטש בין המים לשמים.
הגענו לטיילת כשכבר נהיה חושך, והחופים היו ריקים. מרחוק ראינו
מדורה החלטנו להתקרב וראינו שיושבים שם כמה בני נוער. הם היו
קצת שונים מאיתנו. תל אביבים רקובים קראנו לזה, עם הדיבור
והבגדים והנסיון. אבל הם דווקא היו ידידותיים-היה שם מלא אוכל
והם כנראה שתו קצת והזמינו אותנו להצטרף. אני זוכרת שהם סיפרו
שהם מנוער מרץ, והם חוגגים את הנצחון בבחירות ב"מסיבת שחיתות".
מישהו העביר לכיוון שלנו וודקה, וילד אחד שאל אותנו אם אנחנו
לסביות. כבר היה ממש משעמם לפני כן, ועכשיו עם המדורה והחברים
החדשים היה פחות. לא שתינו אבל השיחה זרמה. ביננו לבין עצמנו
הסכמנו שכיף אבל מדורה כזאת יכולנו לעשות גם בבית בקריות.
דיברנו הרבה אז, בקיץ של 92 על השלום ועל האהבה וגם על סקס
.דיברנו. הסמים היו קלים והרוקנרול לפני הדעיכה האיטית שלו
בשנים שבאו אחר כך.
ואז הגיע העוזי הזה. התיישב לו בטבעיות לידי, נשען עם מרפק אחד
על החול והרגליים זרוקות הצידה. בעיניים קשובות הסתכל עלינו
מדברים  ומפנטזים על עולם בלי מלחמות, על חופש אינסופי, על מפה
בלי גבולות בין ארצות.
היו לו עניים עייפות וזיפי זקן וכרס קטנה של בירה-כמו שאבא שלי
היה קורא לזה. אני עוד זוכרת את הדמות שלו די בבהירות. הוא ממש
לא נראה בן נוער והילד ששאל קודם אם אנחנו לסביות, שאל אותו
מיהו ובן כמה הוא ומה הוא עושה כאן. הוא הציג את עצמו אמר שהוא
בן 28 ואני זוכרת ששאלתי אותו בלי לחשוב, מן השאלות האלו
שנשאלות מעצמן-"אז איך זה להיות בן 28?"

בעולם שהגעתי ממנו לא יצא לי אף פעם לדבר עם מישהו בן 28. היו
החברים שלי שבגילי פחות או יותר, והיו המבוגרים: ההורים
והמורים. ופתאום יושב לידי במדורה העוזי הבן 28 הזה וחשבתי
לעצמי שבטח יש לו כבר איזה  נסיון חיים. בטח כבר יש לו חיים
ממש. אבל בכל זאת הוא הצטרף אלינו הבני נוער. הרגשתי
באינסטנקטים של בת 18 שמצאתי חן בעיניו, ויכולתי לשאול אותו
שאלות מהסוג הזה. ואז התשובה שלו האניגמטית, בקול קצת מהורהר:
"אני מבין מאיפה באה השאלה שלך... את מקסימה ומתוקה והרבה
אנשים עוד יאהבו אותך. ורק חבל לי שאת הולכת לעשות צבא..". לא
ממש הבנתי אותו אז. עוד המשכנו לשבת ככה מול המדורה ולשמוע
סיפורים שלו על טיולים בארצות רחוקות וחיפוש שבוער וכבה אחרי
כמה זמן. רוב הזמן הוא דיבר ואנחנו הקשבנו, ופיסלנו בחול הר
גדול שהפך לשד, אחד משניים בחזה מפואר של אשת חול ענקית שרועה
על החוף.
עם השחר שעלה הגיעו המתרחצים הראשונים וכלב עצבני אחד דהר אל
אשת החול המפוסלת שלנו ובבעיטות וקפיצות עצבניות ריטש ופיזר
אותה לכל העברים. עוזי השאיר לי מספר טלפון שכנראה שלא שמרתי
ושלושה שבועות אחר כך התגייסתי.
אחרי שנתיים של מלחמות בצהל השתחררתי ונסעתי למזרח ואחר כך
חזרתי  לארץ. עשיתי תואר, עשיתי סטאז', הצטרפתי למשרד, גרתי
שנתיים בתל אביב והתחתנתי. הרבה מלחמות ואהבות ומים זרמו
ושכבות של זכרון הצטברו וקברו את הלילה ההוא ואת השאלה ואת
התשובה ההן. ויום אחד לבד על אותה הטיילת, שישי בצהריים, פתאום
זה היכה בי. איזה כוח עלום שחרר את פיסות הזכרון מאותו לילה
שהיו סגורות מאופסנות עשר שנים. אני בת 28. לעזאזל אני יודעת
איך זה יכול להיות בת 28. ומאוחר לי מידי לדעת את זה?