הוא ישב שם, לבד על הגג. הרגליים שלו עברו את הקצה והשתלשלו
למטה, כמעט נוגעים בחלון של הקומה העליונה. זאת לא היתה הפעם
הראשונה שהוא בא לשם-לא היה משם איזה נוף מדהים, רק הקיר של
הבנין ממול, לא, הוא היה בא לשם כדי להסתכל למטה.
בקושי ראו את הרחוב מכל כך גבוה, האנשים נראו כמו נקודות אחוזי
תזזית שלעולם לא נפגשות.
הוא הוציא מהכיס גומיה קטנה והתחיל למתוח אותה בין האגודל
לאצבע עוקב אחרי הענין בריכוז מלא.
לפי כל החישובים שלו הוא היה אמור להיות כבר מת- מישהו היה
אמור כבר לדרוס אותו, או להתפוצץ לידו- מה שזה לא יהיה העובדה
שהיה חי בגיל הזה הפתיעה אותו למרות שלא היה כזה מבוגר. לא היו
לו שום תוכניות או מטרות, כי הוא תמיד הניח שלא יגיע למצב שבו
זה ישנה.
הוא שם את האוזניות שהביא ולחץ על הווקמן שלו כמה פעמים. הוא
הביא איתו קסטה של לד זפלין עם כל מיני ביצועים שאף לא הכיר
חוץ ממנו, אבל כלום לא קרה. הוא הניח את הגומיה ובחן רגע את
המכשיר מקרוב וראה שלא היו בטריות.
איכשהו הוא שמע את השירים מתנגנים לו בראש גם בלי לשמוע כלום
הוא עצם את העיניים נשם פנימה את כל האויר שהריאות שלו הסכימו
להכיל, וחייך.