אולי, זו בעצם התקופה הבודדת ביותר שעברתי בחיי, ואני מנסה
להתנחם בזיכרונות מתוקים מן העבר.
הו, כמה מתוקים הזיכרונות שלי ממך.
איני מצליח להיזכר בכלום למעט רוך כשאני חושב עלייך.
ההחמצה. מילת המפתח לתשובתי אם היית מתעניינת מה שלומי, כבדרך
אגב. החמצה כואבת, חודרת, חורכת, שורפת ומכעיסה.
החמצה אחת יותר מדי.
כמה קשה להיות לבד. יותר מכל תחושת מועקה אחרת שקיימת. יותר
מכל כאב שבא והולך. רק הזיכרונות, המעצימים את תחושת הבדידות,
מספיקים לבדם לאפס את כוחי.
אני מוצא את עצמי מנסה להיזכר בכוח בכל פיסת זיכרון. חיבוק
קטן, צל של חיוך, פיסת רוך מזווית העין או אולי רק צחקוק קטן.
ועכשיו כשכל כך מתחשק לי לשמוע את ה'הלו' העייף שלך, כשאת
מתפנקת במיטה, אני נאלץ לעצור את עצמי. בשבילך. שתוכלי להיות
מאושרת.
מעבר לחוף הקרוב, ומעבר לחוף הבא, איפה שאין התחלה ואין סוף,
אל החופש - רוץ.
משפט זה הוא חלק מתפיסה בודהיסטית הטומנת בחובה את הזנחת העבר,
חסר החשיבות משום שהוא כבר היה, הזנחת העתיד, חסר החשיבות, כי
הוא עוד לא קרה, והתמקדות בהווה, כזמן היחידי שמשנה. ישנם הרבה
פירושים לתפיסה הזו, שלפיה אני מנסה לבנות את חיי.
אבל קשה.
כל כך קשה, כשבעברי את מצויה. כל כך את. רק את. את.
ועכשיו כשאני לא יכול לדבר איתך, אני מעמיד פנים שאת פה,
מקשיבה כתמיד. מחייכת חיוך מתוק ופותרת הכל במגע קסם אחד.
לו רק יכלתי לחזור לעבר.
לו רק יכלתי.
ויכלתי. |