ואולי לא הייתי צריך לחפש אותך בין כתבות שכוחות בעיתונים
ישנים. אולי לא הייתי צריך לקרוא על חייך האמיתיים.     אולי
הייתי צריך להשאיר את  הקסם המתוק כפי שנוצר, או כפי שבעצם אני
עצמי יצרתי אותו...
ערב אחד, כמה שבועות לאחר הפעם האחרונה בה ביקרתי אצלך, מצאתי
את עצמי במקרה בארכיון העיתונים שבספריית בית אריאלה בתל-אביב.
לא ידעתי בדיוק מה אני מחפש, אבל התחלתי לחפש, לעבור בין
כרכים עבים וגדולים ולנבור בין דפיהם, שכעת, קצת יותר משנה
לאחר הוצאתם לאור, כבר נראו בהם סימני התיישנות.  מובן כי
מצאתי במהרה את הגיליון שדיווח על האסון הנורא ועל קורבנותיו,
הגיליון שבו ראיתי לראשונה את תמונתך.   אותה תמונה ממנה ניבט
לו אותו מבט מהפנט, אותו מבט משרה שלווה ומרגש כאחד, אותו מבט
דומם שברגע שפגשו בו עיני, גרם לי לרצות ולצאת לאותו מסע
סהרורי ומופלא אחרייך...
אך מה שעניין אותי כעת היה למצוא ולאתר כתבה כלשהי על חייך
האמיתיים, כתבה שתעזור לי לגלות ולהבין את עולמך כפי שבאמת
היה.  כל כך רציתי לראות כיצד עולמך שלך נבלע ומתמזג באותו
עולם שאני יצרתי עבורך
וכשמצאתי, בסופו של דבר, באחד הגיליונות של עיתון תל-אביב, את
אותה כתבה מיוחלת שסיפרה עלייך, ביחד עם עוד כמה מאלו שהיו עמך
ושגם כן התגוררו בתל-אביב- יפו, הבנתי את מה שכנראה והייתי
צריך להבין מהתחלה.  אמנם הידיעה על אותה אישה, שבעלה מצא בין
חפציה שנמשו מהמים, תמונת ציור של אישה הצפה על פני מים
חשוכים, או הכתבה על הילד שלפני עזיבתו נתן טבעת לחברו הטוב,
על פי מנהג עתיק לפיו יש להעניק חפץ אישי לחבר לפני יציאה למסע
ארוך. לאחר האסון נפער סדק עמוק באותה טבעת. הכתבה גם ידעה
לספר על החתול האהוב של הילד, אשר עוד באותו היום הפסיק לאכול
ולשתות, כאילו וידע שכבר לא יראה יותר את חברו האנושי.  אמנם
כל אלו גרמו להרגשה העמוקה והבלתי מוסברת שליוותה אותי, מזה
זמן כה רב,  לשוב ולהתחזק, אך ההתרגשות החונקת למראה אותה כתבה
גדולה שעסקה אך ורק בך ובעולמך שלך, התחלפה במהרה, ברגע שעיני
רצו על פני השורות, בהתפכחות מרירה, אך עם זאת כמעט מתוקה, כפי
שבוודאי ארעה לכל אחד מאתנו ברגע שגילה כי עליו להתעורר מחלום
מתוק...

אז הנה הן התשובות לכל שאלותיי.     הנה התשובות הפוצעות,
החודרות,  מופיעות בכתבה אחת יחידה, בעותק ישן של עיתון.
מעולם לא היית.   מעולם.
היית רק חזיון תעתועים במוחו של הוזה.     היית מיראז' בתוך
עיניו של נווד הגווע בצמא.
היית רק שבריר דמיון מתוק,  פיקציה שבירה שהתנפצה לרסיסים ברגע
בו פתחתי את אותם דפי עיתון, שהיו קבורים כבר עמוק בתוך
הארכיון.
דימיתי אותך, בעיני רוחי,  לנערה בודדה החיה בתוך עולם משל
עצמה.
דימיתי אותך לאדם חסר אהבה וחום, חסר נחמה.
דימיתי אותך לשקטה ומופנמת.    למין "שתקנית" שכזו, כפי שידידה
יקרה שלי כה היטיבה לתאר.
והנה גיליתי, בסופו של דבר, כי היית בדיוק ההפך מכך-   היית
מוקפת חברים, ידידים. מלאה באהבה למישהו.   תמיד חייכנית ומלאת
שמחה פנימית ואופטימיות, עוזרת לכולם, פתוחה וחברותית.
דימיתי אותך לאדם יוצא דופן, כשבעצם היית מישהי רגילה, לטוב
ולרע.  היית אדם פשוט ונורמלי וכך הרי היה צריך להיות.     כך
היה צפוי שיהיה.    כך היה רצוי שיהיה.
נכון, בהיותך קטנה יותר, כשרק הגעתם לארץ, את ואמך, לקיבוץ, אז
כן דמית להיות אותה דמות שתפסה את דמיוני חסר המנוחה.   היית
מבודדת ומסוגרת, ללא חברים.     כל יום היית רוכבת, אז בקיבוץ,
על גביהם של סוסים אצילים, כי רק אתם יכלת לתקשר.  
את כל זה סיפרה לי אותה כתבה שכוחה ולפחות כעת יכולתי להאמין
כי אכן דהרת אל שמי הלילה הפתוחים והדומעים על גביהם של סוסים
אדומים וסגולים וצהובים...
אך כאשר הגעתם לתל-אביב הכל השתנה.   הכל השתנה לטובה.
מאשה שאני הכרתי, שאני דמיינתי, גוועה באותו ערב בספריית בית
אריאלה.  והיא הצטרפה אלייך ברגע שהבנתי כי מעולם לא הייתה
קיימת.    מנסיכה קפואה ושברירית היא הפכה לגורת חתולי רחוב
חלושה ומייללת  ומשם נתגלגלה לדולפין חופשי ומאושר ולבסוף חזרה
להיות נסיכה דמיונית הרוכבת על סוס צבעוני ואצילי, בתוך ענני
הלילה העצובים.
ואני הייתי כה מבולבל, כי מצד אחד חשתי תחושת אכזבה. תחושת
החמצה.   הן כל מה שעבר עליי והיה לחלק בלתי נפרד ממני, במשך
יותר משנה,  כל זה היה בעצם אשליה ותו לא...    כל זה היה
ממולא בריק, בחלל ריק.
קשה להיפרד מפנטזיה.  קשה לומר שלום לדבר מה שליווה אותך והיה
לחלק ממך זמן רב כל כך...
והנה, מן הצד השני, חשתי בשמחה.   תחושת הקלה מילאה אותי,
לראשונה מאז ראיתי בתמונה את מבטך המשתק, יום לאחר שעזבת.    
הרי עכשיו אני יודע כי הייתה לך אהבה.  כי היית מאושרת.  היית
מוקפת בידידים, וחברות וכל אלו אהבו אותך והתייחסו אליך כאל
נסיכה.
מעכשיו לא אצטרך לחוש את אותה הרגשה מלוחה,  את אותה תחושה
דומעת של עצבות וגעגועים, של ייאוש מתוק ועונג מריר.   מעתה
אוכל לחוש משוחרר, אוכל להרגיש חופשי.

ומה על מאשה שהתקיימה בדמיוני?  ומה עם אותו כוח מסתורי ובלתי
מובן שמשך אותי לחזור ולבקר במקום מגורייך העלוב והעזוב
והעצוב?  תחת שכבת עננים כבדים ואפורים ועצובים ובלילה של ירח
מלא וקר.
ובליל טיפות הגשם והבכי שהיה גם, ובזאת הבחנתי רק לאחר שעזבתי
את המקום, יום השנה למותה, בין ידי, של הגורה הקטנה והצבעונית
שלה קראתי על שמך.  האם כל זה היה סתם צירוף מקרים יבש?  ושדרת
הפנסים הפלאית והבלתי נגמרת?   הגן הפלאי. הגן המוזר.    אותו
זוג בחורות- נערות המביטות בשתיקה לנקודה דמיונית במעמקי
החשיכה.  אחת יושבת וחברתה עומדת על יד העץ הזקן.   המקום
העצוב ביותר בעולם הפרטי שלי...
והיי שלום מרי-אן.     וסוזאן.    אותם ימי ליאונרד מוזרים
ומלאי ייאוש ואפרוריות.  
מה עם כל זה?    האם כל זאת גם כן לא היה קיים מעולם?    האם
זה היה רק בתוך מעמקי האוקיינוס הסהרורי והדמיוני שלי?   בתוך
מעמקיו האפלים של האגם הקפוא שלי?  
אך כל זה הרי אכן קרה!   כל זאת אכן התרחש מול עיני הלאות.
אז מדוע, אם כן?   לשם מה כל זה אם את מעולם לא היית קיימת?
איני יודע.  באמת שלא.
אולי מבין מי שיקרא זאת ויגיע עד לכאן, יימצא מישהו שידע.
מישהו שיוכל להסביר או לפחות לנסות ולהבין מעט ממה שאני כבר כה
עייפתי מלהבין.   אולי.
אם יהיה מישהו כזה הרי שאשמח לשמוע ממנו.
באמת שאשמח.
ואולי כל זאת היה קסם מתוק שפשוט נגמר, כמו שכל קסם מסתיים
בסופו של דבר. כמו כל הקסמים שהיו לפניו וחלפו גם הם.  
עד הקסם הבא

וכאן, וכעת, אני מסיים את תפילת האשכבה שלי אלייך.  התחלתי
לכתוב אותה בגן העיר הלבנה, בלילה קר ועצוב של ירח מלא.
ואני מסיים לכתוב אותה בגן השעות היפות, מול הים החשוך, בלילה
קר ועצוב גם כן, של ירח ערפילי, חציו מואר וחציו אפל. זהו מקום
בו נתקלתי בבורות ושנאה איומים עד אין קץ, בדיוק כמו אותה
בורות ואטימות בהם נתקלתי ביחס לאסון שלקח אותך לנצח, כמו עוד
רבים אחרים, אל מימיו של האגם הקפוא הגדול.
היי שלום, מאשה.
היי שלום, בין אם היית כפי שציירתי אותך ובין אם לא.  בין אם
אהבת לטפל בגורי רחוב וידעת בעל פה את כל השירים שקיוויתי
שתדעי ונהגת לחוש בעצבות וגעגועים כשהרמת ראשך והבטת אל שמי
הלילה הרטובים שמעל המקום העצוב ביותר שלי, ובין אם לא.
היי שלום נסיכת האגם הקפוא.  ימי ליאונרד אלו, ימי ייאוש
ואפרוריות אלו, יחלפו להם בסופו של דבר, אבל את, בין אם חיית
רק בדמיוני ובין אם לא, תיוותרי לך בתוכם עד סוף הזמן, שטה
לנצח במימיו של האגם.
היי שלום