סומקן פינת נרודר. שני צמחים - האחד גדל במשך כל ימות השנה על
פני המרחבים השוממים של הנגב הצפוני ואלו השני צומח על
מדרונותיהם של הרי השומרון והגלעד וזאת אך ורק בימי האביב.  
ועכשיו סתיו.
סתיו קריר ושקט. סתיו של ימים מוזרים
הפעם השנייה בה ביקרתי אצלך, כשבועיים לאחר הביקור הראשון,
הייתה הפעם בה התחלתי את סיפורי. את שכבת העננים האפורים
והעצובים החליף ליל ירח מלא. היה זה לילה קר של סוף אוקטובר
והירח חדר לכל והאיר גם את הפינות האפלות ביותר.
האמת היא שכלל לא התכוונתי להגיע אלייך באותו הלילה אלא רק
לטייל מעט עם הרכב. לטייל ולכתוב...
בסופו של דבר מצאתי עצמי נמשך כמהופנט, כנתון בחבלי קסם, אל
אותו אזור עלוב ועזוב שבו גרת.
ושוב החניתי את הרכב בסומקן ושוב פסעתי ברחוב הקטן ובגן
המוזנח, שכעת היו שקטים וכמעט אחוזים בדממת מוות. ושוב קראתי
לחתול לילה שברח מפניי בעניים בוהקות. חציתי מעבר קטן בין
הבניינים המוביל לרחוב נרודר שנפגש עם הרחוב שלך ועם הבניין
הישן בו התגוררת. וכשהשלמתי את הסיבוב הקטן הזה מצאתי את עצמי
צועד באיטיות אל כניסת הבניין. רציתי לעצור ולפנות בחזרה לרכב
אך משהו מנע זאת ממני.
ולבסוף הייתי שם, מתחת לעמודים המתקלפים, בפתח המדרגות, ניצב
כסהרורי ליד תיבות הדואר החלודות, בחושך מוחלט. למרות השעה
המאוחרת חששתי מאוד כי מישהו יעבור ויגלה אותי...
ובכל זאת, התחלתי לעבור על פני התיבות, מאמץ עיני בחשיכה
ומנסה לאתר את שם משפחתך. אך הוא לא היה שם...  עברתי בעיני
שוב ושוב, התכופפתי מעט ושלחתי יד רועדת אל התיבות...   שיערתי
כי אולי זאת הייתה הסיבה לכך שאמך לא ענתה למכתב ששלחתי לה. אך
הנה, ממש ברגע בו החלטתי לעזוב ולהסתלק משם, איתרו עיני את
מדבקת שמך ולהפתעתי היא הייתה המדבקה הבהירה היחידה לעומת
מדבקות שאר משפחות הבניין, שהיו כהות...   הושטתי את היד
הרועדת ועברתי באצבעותיי על השם בעדינות ומייד מיהרתי לעזוב
וללכת.

יותר חשוב היה לי לספר לך דווקא על הפעם השלישית והאחרונה בה
העזתי לשוב ולחזור, גם כן בלילה. אך היה זה הפעם לילה חמים
שהיה מעוטר בעננים רכים. ובכל זאת, בתחזית דיברו על גשם קל
שאמור לרדת, אחד מהגשמים הראשונים של חורף זה. איני זוכר כבר
מה הביא אותי כעת אלייך אך רק נותר לי להניח כי היה זה אותו
צורך עמוק ובלתי מוסבר ששלט בי גם באותן פעמים קודמות
את הרכב החניתי הפעם בחניון הקטן שבצדו השני של הגן, מול
חנויות המכולת שכעת היו סגורות כמובן.
והנה, במקום לפסוע שוב אל עבר ביתך, התחלתי פוסע דווקא לכיוון
האחר...  האוויר היה חם ולח והדבר יצר אצלי תחושה חונקת ובלתי
נעימה. בדרכי לכאן, כשעוד הייתי ברכב, ירדו כמה טיפות וכעת
קיוויתי בכל לבי כי הן ישובו ויירדו.
הרחוב הקטן נפתח אל כביש טבעתי גדול ועמוס במכוניות, מין מחלף
חדש ומפלצתי שחיבר בין יפו, איילון וביה"ח וולפסון.  אזור
מגורייך היה אזור ספר שחיבר בין תל- אביב, בת- ים וחולון ואכן
נדמה היה כאילו ונשכח לו, כאילו ואף עיר לא רצתה להכיר בו
כשייך אליה... ואולי הוא נשכח בדיוק כפי שאת נשכחת. את וכל אלו
שעזבו עמך
במרכזו של הכביש הטבעתי הזה היה מין מכתש ענק, בור מפלצתי
שכנראה ואמור להיות חלק ממחלף עוד יותר ענק ועוד יותר מפלצתי
שיקום כאן בקרוב. חציתי את הכביש והבטתי אל תוך חשכת המכתש,
מכוניות רבות סובבות אותי גם בשעה מאוחרת זו ובכל זאת בדידות
מרה ואיומה מילאה את כולי.  והנה, כאילו והשמיים נענו לפחות
לאחת מבקשותיי, וטיפות קרירות ונעימות למגע החלו לרדת, כשהן
מסלקות ממני את תחושת המחנק. לפתע הבחינו עיני בגן נוסף שניצב
לו בצדו המערבי של כביש הטבעת, באופן כזה שמנע ממני מלהבחין בו
כאשר הגעתי לכאן.  ומה שכה משך אותי בגן זה הייתה שדרת עצי
ליבנה, שדרה ארוכה-ארוכה, מקושטת באינספור פנסי ניאון לבנים.
ושוב חציתי את הכביש במהירות וכאחוז תזזית הגעתי לשדרה הקסומה
הזו והתחלתי ללכת בה וככל שהלכתי כך נדמה היה כי התארכה יותר
ויותר...  מצידה השמאלי של שדרה פלאית זו היו בנייני מגורים
ואילו מצדה הימני היה מגרש חולי גדול ופתוח שליווה אותה לכל
אורכה. בצדו האחר של המגרש ניצבה חומת אבן ומאחוריה היו פזורים
המוני עמודי ענק שהאירו בהילת אור לבנבנה ומסנוורת את מה
שכנראה והיה מגרשי ספורט גדולים. ומעבר למגרשים ניצב עמוד
אדום, גבוה ומאיים, בדמות אנטנה שהזכירה בצורתה רקטת ענק
העומדת לזנק אל השמיים הפתוחים שממעל.
היא כה הזכירה לי שדרה אחרת, ארוכה ובלתי נגמרת, שבה פסעתי
לפני שנים רבות, ושבסיומה הגעתי למקום קסום ופרטי, מנותק לגמרי
מהעיר הגדולה שסביבו. אך זו הייתה תקופה אחרת, ושדרה אחרת,
וידעתי כי בסיומה לא מחכה לי שום מקום קסום שיהיה שמור אך ורק
לי..
וטיפות הגשם הקרירות והמענגות המשיכו לטפטף וכדי ליהנות מהן
הייתי חייב לצאת מתחת לעצי השדרה ולפסוע לצדה, לאורך מגרש
החול.
ולפתע הכתה בי מחשבה קצרה ונוראית כי אולי בעצם השדרה הזו
הוקמה ממש בשנה האחרונה ואת כבר לא הספקת לראות אותה...
ואולי היא כן נמצאת כאן כבר שנים רבות אך אולי בעצם את מעולם
לא ביקרת בה...   אך לא יכולתי להאמין בכך. הן הגן הנפלא
והמוזר הזה שכעת גיליתי ניצב לו רק כמה מאות מטרים מביתך. לא
יכולתי להאמין כי מעולם לא טיילת כאן לאורכה של השדרה, מוקסמת
בכל פעם מחדש מעשרות הפנסים המלווים אותה בקו ישר עד לאופק.
והנה, במחציתה של אותה שדרה פלאית, חלפתי על פניו עץ זקן, בעל
ענפים גרומים ויבשים, ולידו ניצב ספסל. לא יכולתי לראות בחושך
האם היה זה עץ ערבה או שיטה, אך לא יכולתי שלא להבחין באותן
שתי צעירות, ספק בחורות ספק נערות, שניצבו ליד העץ, אחת ישובה
על הספסל ואילו השנייה עומדת לידה. שתיהן היו בגבן אליי כך שאת
פניהן לא יכולתי לראות. אף אחת מהן לא דיברה, הן רק ניצבו שם,
מביטות לעבר נקודה לא נודעת, שקטות ודוממות כמו העץ הזקן
שלידן...
האם הן הכירו אותך? כמעט ויכולתי להאמין שאכן כך... כמעט
ויכולתי להאמין שעמן פסעת כאן לראשונה, כאשר גיליתן את השדרה
הזו, ואת המגרש המוזר הזה, הניצב בין בניינים משמימים לבין
פנסי מגרש ענקיים המאירים באור ירח בוהק את שמי הלילה הכהים.
וטיפות הגשם הקטנות המשיכו לרדת אל הארץ היבשה, ואני חלפתי
ועברתי בשקט, את אותן צעירות, כמו אותו שקט דומם שהן עצמן
הקרינו. לאחר כמה עשרות מטרים התרחב מגרש החול הרטוב והפך לשטח
כמעט פתוח. וכך גם נפתחו השמיים שמעלי. היה זה כנראה המקום
היחיד בכל הסביבה הבנויה הזו שמעליו השתרעו שמיים כה נרחבים
וכשהרמתי את ראשי אליהם, נותן לטיפות להגיח מתוכם ולהרטיב את
פניי הצמאות, חשתי בתחושת חופש עזה ונעימה שסיפק לי נוף השמיים
האלו.    
עמדתי שם, ראשי מורם אל ענני הלילה שמעלי, עיני כמעט עצומות
והטיפות הקרירות והמענגות ממשיכות לשטוף ולעטוף את כל כולי.
עמדתי שם, ולפתע, כל זה, כל מה שסביבי- השדרה הקסומה והבלתי
נגמרת, עמודי תאורת המגרשים החיוורים והשוממים, רקטת הענק
האדומה והבודדה, חומת האבן, המגרש החולי רחב הידיים, ומעל לכל-
מרחבי שמי הלילה הקרירים, המעוננים והדומעים, כל אלו הפכו לפתע
עבורי לנוף העצוב ביותר בעולם כולו
לכל אחד מאתנו שמור המקום היפה והעצוב ביותר בעולם שלו. לטייס
שפגש במדבר את הנסיך הקטן היה זה נוף פשוט של שתי גבעות וכוכב
אחד מעליהן.  ולי היו כמה מקומות ילדות יפים שכאלו אבל דווקא
זה היה העצוב והיפה מכולם...  ולך?  לך בטח היה זה מקום ילדות
מארצך הקרה והרחוקה.    אבל אולי, כאשר טיילת כאן פעם, והבטת
כמוני אל שמי הלילה הפתוחים שכאן, אולי הפך מקום זה, רק לרגע
קט, העצוב ביותר גם עבורך, משום  שכאשר הבטת אל שמיים אלו ואל
העננים והכוכבים הבודדים המבצבצים בינם, אולי אז נזכרת בנוף
ילדותך הרחוק והקר.
על ידי, במרכז המגרש, היו כמה מתקני שעשועים דוממים, ובינם היו
גם כמה סוסי רכיבה קטנטנים, כל אחד מהם בצבע אחר. אחד היה
אדום, אחד סגול, ושניים היו צהובים. וכשהבטתי בהם שאלתי את
עצמי האם מלבד חתולים וציפורים ודולפינים, אהבת גם סוסים.  
וכמו שבפעם הקודמת דמיינתי אותך שטה במימיו של האגם הקפוא
הגדול בין דולפינים חופשיים ומאושרים, כך דמיינתי אותך עכשיו
רוכבת אל שמי הלילה האלו על גבי סוסים צהובים ואדומים וסגולים
והלילה העמוק הזה עוטף גם אותך בטיפותיו הקרירות ושוב אחזו בי
אותן תחושות געגועים של ייאוש מתוק ועונג מריר, והטיפות
המענגות המשיכו עדיין לרדת ולשטוף את פניי ועיני, ורטיבות
חמצמצה הגיחה ועלתה מבפנים והחלה גם היא לשטוף את עיני
בעדינות. זהו המקום העצוב והיפה ביותר בעולם עבורי, ואלו אותם
ימי ליאונרד, ימים מוזרים, מלאי ייאוש ואפרוריות

כאשר תיארתי לפנייך לראשונה ימים אלו הזכרתי מילים מסוימות,
שהזכירו לי תקופות רחוקות בחיי.
מילים של נטשה, של משינה, של סחרוף...
ורק את המילים שסימלו עבורי, יותר מכל, את ימי ליאונרד אלו, לא
אמרתי -
ואתה רוצה לנדוד עמה, אתה רוצה לנדוד כעיוור

וכשפניתי לחזור, ושוב חלפתי על פני העץ הזקן, הבחנתי כי אותן
צעירות מסתוריות, אותן בחורות- נערות פלאיות שישבו ועמדו בגבן
אלי, ושתיקה דוממת עולה מתוכן... אותן צעירות כבר נעלמו ורק
העץ, וענפיו הגרומים, והספסל המיותם, רק הם נותרו