כשהייתי בתיכון הרב שלי דיבר על יצירה יהודית ואמר שלדעתו
ספרות יהודית היא רק ספרות שעוסקת בחיפוש אלקים. ככה כתבתי את
זה אז

"מישהו יודע איפה אלקים?"
כמה עיניים תמהות הורמו מהחלקה ושבו מיד לעבודתן.

בערב, בחדר האוכל, תפס מישהו את המקום הריק מולו, שתק כמה דקות
ולבסוף אמר:
"בקשר למה ששאלת היום..."
"אה?"
"בחסות, על... נו, אתה יודע..."
"אהה, כן."
"כשהייתי קטן הכרתי מישהו שהכיר אותו טוב. הוא היה מספר לנו
המון סיפורים עליו."
עיניו חזרו להביט בצלחת הפלסטיק. במזלגו סידר מחדש את שאריות
המזון.
"אני חושב שהוא כבר מת" הפליט לבסוף.

למחרת הלך אצל הרופא. כבר כמה ימים שאינו מרגיש טוב.
"בקשר לשאלתך..."
עיניו הורמו בבת אחת וננעצו ברופא.
"התרופות עוד לא הגיעו. עד שבכלל מצליחים להשיג קו..."
ביציאתו גיחך לעצמו: ממתי מגיע הרופא לבקר בחלקות החסה?
קריאות הרופא החזירוהו למרפאה: "בחורצ'יק, שכחת את המרשם,
תיזהר לא לשכוח את הראש שלך באיזשהו מקום."

בחוץ, סימן לו אחד הזקנים לבוא אחריו ואמר כממתיק סוד:
"הכרתי אותו פעם. הוא מילא חלק גדול בחיי. אולי גם קצת אהבתי
אותו."
הוא קירב את פיו לאוזנו והנמיך את קולו: "הוא מת, יחד עם כל
אלו שאהבתי ושמילאו חלק גדול בחיי."
"אלקים שלי לא יכול למות" מלמל, תוך שהוא מרים רגליו לברוח.
צחוקו הצרוד של הזקן ליווהו לאורך כל הדרך.

בחדר ציפה לו כרטיס ביקור ועליו באותיות דפוס שחורות כתובת
כלשהי בעיר. כשהדליק את המנורה ראה תוספת בכתב יד: "הוא טוען
שהוא יודע" ובקטן יותר "בהצלחה".
את הדלת פתחה אשה קטנה שהובילה אותו לחדר עמוס ספרים.
"מחפש את אלקים, אה בחורצ'יק?"
דבריו של בעל הזקן נאמרו במעין מנגינה מוזרה.
הוא הנהן בראשו.
בעל הזקן תלש דף עם סמל המוסד בו עבד מפנקסו, הרים את עטו והחל
ממלא את הדף סעיפים, סעיפים בכתב מסודר.
הוא חיכה בסבלנות עד שגמר לכתוב וקם ממקומו.
"אם יש בעיות תחזור אלי" שמע מאחוריו את קולו.
כשהכניס את הפתק לכיס המעיל, חשה ידו בנייר המחוספס של המרשם
מאתמול.

ביציאתו, החלה להשתלט על הרחוב צינה של ערב. ניירות התעופפו
ברוח הקלה ופנסי הרחוב החלו להאיר. הוא הסתובב זמן מה ברחובות
המתרוקנים עד שראה מרחוק את הים. מבט קצר בשעון הבהיר לו שלא
יספיק לחזור והוא מיהר לתחנת האוטובוסים.

כשחזר עלה על התל וישב, צופה מזרחה.
מישהי התיישבה לידו בשקט, המתינה כמה דקות ולבסוף לחשה:
"לפעמים נדמה לי שאני מוצאת אותו."
היא השתתקה לרגע ומיד המשיכה:
"הוא בורח, תמיד בורח! זה כמו לתפוס רוח, כן, כמו רוח. כמעט
לנגוע ושוב להתאכזב."
הם ישבו כך עוד כמה שעות.
כשהתגברה עליהם הצינה, פנו לשוב לחדרם.