לפעמים טעות אחת מספיקה. הרבה איני זוכרת. פיסות זיכרון
תלושות, שניתן לתפור בחזרה לכדי תמונה שלמה. רעש הבשר הנבקע
תחת השמן הרותח; מבטה של אמא, יפיפיה בשנות העשרים לחייה,
מבוהל וחסר אונים; הצעקות (שלי? שלה? איני יכולה לומר); המים
הקרים באמבט, זרם חסר מיקוד (טעם השיער הרטוב בפי); "את אמא
רעה, רעה, רעה" (זו אני); חשכה.
החיים נחצו לשניים בסכין מנתחים חד. גני שעשועים, ארגז חול,
חוף ים, מכנסיים קצרים, חוג ריתמיקה, גן ילדים, מחד. שמות
לאטיניים של משחות, מגע הכסף של מכשירים, גאזות, חומרי חיטוי,
תחבושות לחץ, תקרת בית החולים בלילות, מאידך. בין לבין, בת
חמש, אני נישאת על זרועותיו של אבי. ריח הזיעה המוכר (הוא מיהר
לשוב הביתה, סמוק כולו, לאחר שרץ מתחנת האוטובוס). ריח בית
החולים, שאחר כך דבק בעורי, מכה בי לראשונה. רעש מיטות הברזל
הכבדות המובילות חולים בחדר המיון.

היא הכינה צ'יפס. לעיתים נדירות היתה בבית בשעות הצהריים. אבל
היא לקחה חופש, ורצתה לעשות משהו מיוחד, מושקע. אנחנו עומדות
יחד על יד השיש, אני מוגבהת על כיסא, מסתכלת בידיה, אצבעות
דקות וזריזות, קולפות את תפוחי האדמה, ואחר כך חותכות, פרוסות
פרוסות מושלמות. היא מדקלמת לי את "לביבות" של טשרניחובסקי,
מסבירה את המילים הקשות, פורטת את התחביר לפיסות, מוסיפה פרטים
על ההיסטוריה הרוסית. גם אני דואגת לריזל'ה, יחד עם גיטל
הזקנה, והשמן מבעבע בסיר.
הורי, חסידי הסיפורת והשירה העברית, אוספים אותי תחת כנפי
השירה העברית, ובגיל חמש "רק על עצמי לספר ידעתי", ובעל פה; גם
אני שמתי לב לסגול הרועד; השמש שלי לעת ערב אדומה; בלילות אני
שומעת משהו נופל ("שום דבר זה רק הרוח", מהדהד אבי, כשאני
קוראת לו בבכי מבוהל).
בחודשים שאחרי, השירה העברית קושרת למקשה אחת את פיסות החיים
שנפרמו, אבא מבלה לילות רבים ליד מיטתי, ספרי שירה נערמים
בלילות ארוכים ללא שינה, כאב נורא מהעור שאיננו עוד, ולראשונה,
כשאנחנו פוסעים בחצר בית החולים, אני מבינה את ציוני הדרך
המזדקרים ודוקרים כדרדר, מותחת את גבולות הקול שלי, כשאני
מגלגלת את המשך הטרילוגיה מזכרוני: "אנוכי לא אסלח", אבא מקבל
בהבנה את ברכת חרוני האוהב.

השמן מבעבע בסיר, אמא מניחה את פרוסות תפוחי האדמה בתוכו, ואני
יודעת שעלי להתרחק, שלא להיפגע מנתזי השמן. אני יושבת בסבלנות
בפינת המטבח, צופה באמא העומלת על הסירים, דרך שכבה דקה של עשן
ואד. צבעים מתערבלים. חצאית ורודה. אש. אמא מסתובבת בחדות,
הסיר הבוער בידיה. כושלת על הכיסא שעמדתי עליו עד לפני רגע.
רעש הבשר הנבקע. צעקותיי. צעקותיה. חשכה. ריח הזיעה של אבא.
ריח הסיגריות במונית. טעם חמוץ, אחרי שאני מקיאה על מדשאת בית
החולים. רעשי חדר המיון. חצאית לבנה מעומלנת של האחות, שניגשת
למיטתי.

העלבון צורב, אפילו שנים אחרי: "הסתובבת בין הרגלים של אמא?"
הקול המתריס, אני מרגישה את העיניים הצורבות, נלחמות בדמעה
נעלמה. "לא," כך אני, "זו לא היתה אשמתי". (והרי אני שמעתי
לאמא, אני ישבתי בפינת המטבח, האש, השמן, לא אני, לא אני). אני
רוצה לרקוע ברגלי, להתווכח, לטעון להגנתי. מסתכלת לראשונה על
הרגליים שאינן יכולות עוד לרקוע, אפילו לא לשאת את משקל
בת-החמש שלי, הבשר האדום החשוף, הלא מוכר, שלי הן?
ומדוע היא לא אומרת להם? מדוע היא לא אומרת להם שלא באשמתי.
מדוע היא מחמיצה לי פנים? לוחשת? מהסה? "את לא יודעת," אני
אומרת לאחות בשרידי ביטחון, "את לא היית שם, אמא היתה. נכון לא
אשמתי, אמא?" אמא מחייכת במבוכה, "ילדים, את יודעת".

לפעמים טעות אחת מספיקה. בכל הטיפולים שעברתי, חודשים ארוכים
של עור מתקלף ונרקב, משיחת משחות, חבישות מייגעות, לילות
ארוכים של כאב מעור שאיננו, אבא מערסל אותי, קורא באוזני שירה,
מסביר, מרגיע, עוד ניתוח ועוד, מעולם לא נתתי לה לגעת בי שוב.
אפילו לא שנים אחר כך.