באותו יום נתקפתי באחד מהתקפי הנוסטלגיה האלה שלי ,
נכנסתי לחדר שלה . בדרך כלל, היא שונאת שאני נכנסת לחדר שלה .

אבל היא כבר עזבה את הבית. הוצאתי את הסולם הקטן מהמחסן ,
וניגשתי לארון שלה .
הוצאתי את קופסאות בגדי הינקות שלה , שמלות קטנות , גרביים
קטנים כובעים שסרגתי לה  והפריט שתמיד לכד את עיניה , הנעליים
הראשונות שלה . הנעליים האלו בגודל של האצבע שלי , מידה 19 .
הרמתי את אחד מזוגות הנעליים שהיא השאירה מאחור , מידה 39 .
איך הילדה הקטנה שלי הגיעה למידה שלי ?
אני זוכרת את הימים שהיא רק התחילה ללכת . היא היתה קצת יותר
גבוהה מגובה ברך . היא היתה נאחזת בחפץ, מתבוננת מסביב וכאילו
מבצעת חישובים לאיזה חפץ ידרשו לה הכי מעט צעדים בכדי להגיע
אליו. ואז לפני שהיא היתה מתחילה לצעוד לעבר החפץ שבחרה , היא
היתה שולחת לי חיוך קטן , כאילו משכנעת אותי שהכל יהיה בסדר,
ויוצאת לדרך. עכשיו היא יותר גבוהה ממני ואותה מידת נעליים .
אם היא היתה יושבת פה איתי היא בטח היתה מעירה את ההערה הרגילה
שלה "אני לא מאמינה שנתת לי ללבוש את הנעליים האלה " . אחרי
הבגדים תמיד היה שלב האלבום  "הייתי ממש תינוקת מכוערת " , זאת
היתה הערה התמידית שלה .
אני תמיד הייתי עונה "היית הילדה הכי יפה בגן" וגם לזה היתה לה
תשובה "אז כל התינוקות מכוערים " תמיד הייתי מתחילה לצחוק בקטע
הזה .
סידרתי את הקופסא והחזרתי אותה למקום, כשירדתי מהסולם היא
נכנסה לחדר . "שוב את מתעסקת עם הקופסא הזו ? " "את מכירה את
מצבי הרוח שלי " , בעלי צעק מהחדר השני "שוב את מדברת איתה ?"
"כן" צעקתי לו בחזרה. כשהיא באה אני היחידה שרואה אותה, היא
תמיד טענה שאבא שלה מתעלם ממנה .
אבל ככה זה כשאתה רואה רוחות רפאים. כל פעם שאני פותחת את
הקופסא הזו אני נזכרת בכמה רציתי לראות אותה מלבישה את אותה
שמלה לבת שלה .