ניתקת...ובכל הים של הכעס הזה לא שמעת שאמרתי שאני אוהבת אותך
אוהבת אותך כל כך!
אוי, אני כל כך אוהבת אותך, העולם הזה יגמר לי בלעדייך!
לא, לא טוב לי לשמוע אותך ככה,לא, אני לא יושבת פה עם חיוך
מרוח על כל הפרצוף שלי, אני בוכה פה בשקט התמידי שלי.
נמאס לך הא? היית רוצה להיות אני? היית רוצה לכאוב כל כך
הרבה?!
ולמה לעזאזל את מתכוונת בכלל כשאת צועקת למה הצלתם אותי?
למה?!

קיבינמט, אני יושבת פה שעות שלמות וחושבת עליך, יוצאת מכתות כי
אני עסוקה בלדאוג לך, דואגת לך בצורות שאי אפשר לתאר.
לא, לא טוב לי כבר בפעם השניה, לא טוב לי!

סדיסטית מזדיינת, תפסיקי כבר! את מענה אותי!
את לוקחת את הנשימות שלי אחת אחת. את מתעטפת בכל הפאקינג נשמה
הכואבת שלי! תפסיקי, כואב לי! כואב לי! כואב לי!

הופה, אנחנו באותו המצב, לא מפתיע, לא מפתיע בכלל הריי אמרתי
לך שכואב לי כשלך כואב.
אבל אני, אני כל כך מאוכזבת מעצמי, מאכזבת אותך.
למה אני לא יכולה לעזור לך כמו שאת עוזרת לי? למה כל מה שאני
עושה זה לשתוק? למה?!
מי יעזור לי כשלא תיהי פה?
את תיהי פה ולא מעניין אותי כלום, את תיהי פה!

את מקפלת את הרגשות שלי לעיסה קטנה ובקלות ראש משליכה אותה
רחוק ממך...
מה למה אני צריכה אותך?! על מה לעזאזל את מדברת? איך את בכלל
יכולה להגיד לי את זה?

אני על הברכיים עכשיו, התמונה בעיניים כבר לא ברורה, היא
נוזלת, זולגת....דמעות.
ואני, אני רחוקה ממך, מקופלת באותה העיסה אבל עם זאת עדיין שם
שומעת כמה כואב לך, כמה ייסורים יש בצרחות החנוקות שלך.
על הברכיים בוכה, רחוקה ממך, מעוררת רחמים.

"אני מנתקת"
לא, לא אל תנתקי, לא, אל תרחיקי אותי ממך, לא אותי, לא אותי!

"אין לך מה לדבר איתי עכשיו"
אז מה? אז מה? בבקשה אל תנתקי, אל תרחיקי אותי, אני מתחננת,
בבקשה תרגעי, תשאירי אותי שם, קרוב אליך, בבקשה!

"אני מנתקת"
לא! בובה שלי לא!

"ביי"
אני אוהבת אותך!! מה, שוב אמרתי את זה בשקט התמידי שלי?