הבטתי דרך החלון הלילה השחור ללא ירח ידעתי שזה הלילה המתאים
שזהו הגיע הזמן יכולתי לחוש זאת בכל שריר בכל גיד בכל תא בגוף
שלי.
התיישבתי על המיטה שלי והבטתי בעצב בקירות השחורים של חדרי.
לפעמים אני רוצה לצעוק צעקה חזקה כאת שישמעו אותה בכל העולם
שכולם יבינו כמה קל לגמור חיים של מישהו ואני לא מדברת דווקא
על מוות, כמה קל להפוך חיים של מישהו לכל כך קטנים כל כך חסרי
משמעות, אני כאן כל כך קטנה עומדת לבדי מול כל העולם הזה,
עשיתם את זה בפנים אני אגיד לכם שתדעו, אתם צריכים לדעת.
כן אני כועסת, אני כועסת על כל אותם אנשים שאמרו שאכפת להם ולא
ראו איך אני מתרוקנת להם מול העיניים לכל אלה שאמרו שהם מכירים
אותי שחשבו ככה ושבזמנים טובים של צחוקים ובדיחות הם היו שם
תמיד, איפה הם עכשיו, מה קרה להם, לאן נעלמו כל אותן חברות
טובות שאני באמת צריכה אותן שפתאום כבר לא כל כך טוב?
דימום בלתי פוסק של לב ונפש שלא יכולה להירפא יותר, כאב שמתחיל
בחלק באחורי של הראש ומתפשט אל כל הגוף כאב שנמשך כל היום, כאב
שעושה חלומות שחורים בלילה, כאב מפחיד, כאב שיש בו כל כך הרבה
עצב, כאב עמוק מידי בשביל נערה.
אני קשורה לעולם הזה ושונאת את זה.
והחבלים האלו אותם חבלים עבים שכובלים אותי לעולם הזה לא
נותנים לי ללכת והנה בירייה אחת קצרה אני אקרע אותם ובדהרה
פראית אני אדהר למקום אחר כמו חיית פרא שהייתה קשורה כל חיה.
אף אחד לא יכול להבטיח לי ששם יהיה לי יותר טוב אבל יותר גרוע
כבר לא יכול להיות.
להתראות כולם, אני אומרת כולם כי כולם היא מילה כל כך קלה ואף
אחד וכולם הן מילים הפוכות אבל לפעמים הן נהיות כל כך דומות.
אני נפרדת עכשיו מהעולם הזה ואני לא יכולה להגיד שאני מצטערת,
אפילו אמא שלי לא תשים לב היא כל כך שקועה בעצמה ובחבר החדש
שלה והכדורים שלהם, וחברות ... אני עוד יכולה לזכור בקושי את
אותה תחושה מדהימה של חברה שדואגת לך אוהבת אותך שומעת אותך
עוזרת לך.
כלום כבר לא נשאר לי רק אותו שחור גדול שממלא אותי מכאיב לי כל
הזמן אותו שחור סוחף וכל כך קל לתת לו לסחוף אותך להיכנע לו
לטבוע בו לתת לו להקיף אותך.
יש שיגידו שזו בריחה אני לא חושבת ככה אני לא בורחת מכלום זו
החלטה כמו כל ההחלטות שאדם עושה נכון זו לא החלטה קלה ואי אפשר
לחזור ממנה.
כן יש בזה סוג של טירוף, אבל אני לא מטורפת להפך אני מרגישה
הכי צלולה בעולם בחיים לא עשיתי החלטה שאני כל כך בטוחה בה
שהיא כל כך נכונה כל כך אני....
מה בכלל מביא בן אדם לעשות כזה דבר להרוג את עצמו?
17 שנים מבוזבזות 17 שנים של חיים ריקים אומללים חיים כל כך
חסרים קצרים כל כך.
אתם יודעים שחור זה צבע מדהים הוא מלא ועצוב וכל כך שלם אני
אוהבת שחור, אוהבת מאוד, חושך הוא שחור כמו אתו החושך שממלא את
חיי חושך עצום כזה כואב כל כך.
אני מרגישה כל כך ריקה כאילו סחטו אותי ולא השאירו בי שום
אנושיות סתם סחבה ישנה צללית דהויה של עצמי.
מסתכלת במראה בפנים הרזות חסרות ההבעה פנים חסרי נשמה כמו של
ציור או בובה יפה שאיבדה את הצבע, נגררת אחרי זרם של אנשים ולא
מפסיקה לחלום על חושך.
אנשים מסתכלים עליה ולא רואים אותה, אף אחד לא מדבר איתה היא
שקופה כמו צל שעל הקיר שעובר שם.
שוב הבטתי בפני במראה ואותו מבט חלול חסר רגש ניבט אלי ממנה,
חייכתי אל עצמי שבמראה חיוך עצוב אחרון והוצאתי את האקדח הקטן
מהמגירה, הוא היה קר ומגעו המתכתי צרב את ידי הבטתי בו מספר
שניות בידיעה עמוקה שאלו המספר שניות האחרונות של חיי אותה
ידיעה קשה ובכל זאת משחררת שאחרי שניות אלו הכל יפסק וייגמר
ולא יהיה יותר.
נשמתי קירבתי את האקדח הקטן אל ראשי נשימה אחרונה של חיים
ולחצתי על ההדק ואז היה חושך שחור יותר מכל חושך אחר אבל זה
עוד לא נורא לחושך אני כבר רגילה.