כמה דקות אחרי תחילת השיעור נפתחה הדלת ומיקי חמקה פנימה. כל
הכיתה עצרה את נשימתה, והסתכלה בעין אחת על רכטמן, המורה
לאנגלית, ובעין השניה על מיקי, המרחפת בחן אל מקומה בשולחן
הראשון ליד החלון. היא לבשה מכנסיים קצרים. מה זה קצרים - הכי
קצרים שאפשר.
שבועיים לפני כן חילקו לנו את החוברת עם כללי ההתנהגות החדשים
בבית-הספר. אחרי ההקדמה הרגילה על סובלנות וכבוד הדדי והקשבה
לזולת ושאר השטויות שתמיד כותבים בחוברות כאלו, הופיעה רשימה
מפורטת של האיסורים, ובראשם: איסור מוחלט על הופעה במכנסיים
קצרים.
בימים שלאחר מכן סולקו הביתה חמישה תלמידים שנכנסו לכיתה
במכנסיים קצרים ונשלחו מכתבי-התראה להוריהם. המורים והמנהל
הבהירו לנו חד-משמעית שבנושא הזה לא יהיו פשרות. פשוט נמאס
להם, הם אמרו, מכל הגורילות האלה שנכנסים לכיתה במכנסי התעמלות
אחרי שיעור ספורט, עם הרגליים השעירות והמזיעות שלהם, שזה גם
לא אסתטי וגם פשוט מסריח. ובקשר לבנות, הוסיף המנהל, כמה מהן
מופיעות במכנסיים כל-כך קצרים שהוא לא רוצה להגיד כמו מה הן
נראות. בקיצור, בלי ויכוחים ובלי הנחות - אין מכנסיים קצרים.
מיקי התיישבה במקומה, זקפה את ראשה, ושלחה אל רכטמן את החיוך
הלא-סימטרי שלה - קודם מתרוממת לחי שמאל, אחר כך לחי ימין, ואז
מוצפות העיניים באור ירוק - ומלמלה התנצלות על האיחור. רכטמן
היה מן הקשוחים, וכל העיניים הסתכלו עליו במתח: יעיף אותה או
לא יעיף אותה?
הוא היסס לרגע: "האיחור נסלח, מיכל, אבל מה זה המכנסים האלה?"
היא הביטה בבהלה ברגליה, כאילו רואה אותן בפעם הראשונה, ואז
חייכה אליו שוב ואמרה: "אוי סליחה, שכחתי".
רכטמן גירד בפדחתו: "בסדר, להבא תשתדלי לא לשכוח. עכשיו
נמשיך".
המתח התפוגג בבת אחת וכולם חייכו בהקלה. יש כללים - ויש מיקי.
ויש גם צדק בעולם. כי הרי לכולם היה ברור שהאיסור הזה נקבע
בגלל הרגליים השעירות והמצחינות ובגלל האסתטיקה. אבל באמת קשה
להעלות בדמיון מראה יותר אסתטי מהרגליים של מיקי, וכמובן שהן
לא שעירות, אולי רק השערות הבהירות-בהירות האלה, שאפשר להבחין
בהן רק אם מביטים ממש מקרוב. ובטח שהן לא מסריחות, להפך:
לרגליים של מיקי יש ריח של נרקיסים. ולא סתם נרקיסים שאתה קונה
בחנות-פרחים, אלא נרקיסים שאתה הולך לבד בשדות הפתוחים בשבת של
דצמבר, מכורבל במעיל חום כבד עם ידיים בכיסים, ופתאום אתה רואה
באדמה הכבדה, מאחורי קפל-קרקע, כמה פרחים רטובים ורועדים, ואתה
מתכופף בזהירות כדי שלא תלכלך את המכנסיים בבוץ ונושם עמוק את
הניחוח. אחר כך כבר לא אכפת לך, ואתה יורד עם הברכיים אל תוך
הבוץ ומריח שוב ושוב - זה הריח של הרגליים של מיקי.

כשמדברים על מיקי, אז קודם כל היה היופי שלה. יופי שאי אפשר
היה להתעלם ממנו, ואי אפשר היה להזיז אותו לרגע הצידה. כך
שלמרות שהיו לה עוד המון תכונות נהדרות, אז קודם כל היה היופי
שלה.
חגי, שהיה קורא שירים בלילות, רק כדי שיוכל להרשים את הבנות
בציטוטים, היה אומר שהיופי שלה חותך כמו סכין ושורף כמו אש
ועמוק כמו באר, כל ההבלים האלה שמשוררים כותבים. אבל האמת היא
שהיופי שלה היה פשוט גורם לך לפעור את הפה ולחייך חיוך מטופש
ולהרגיש שהשמיים גבוהים והאופק רחוק ושעוד מעט יקרו לכולנו
דברים נפלאים. אם היא הייתה מדברת אתך מקרוב ומסתכלת לך
בעיניים, היית מרגיש שאתה מרחף בכדור פורח, ואם היא הייתה
נוגעת לך, ככה במקרה, בכתף, היית מרגיש שאתה בעצמך כדור פורח
והחזה שלך מתמלא בהליום.
כמובן שהיה ברור לנו, הבנים בכיתה, שאין שום טעם לנסות להתחיל
עם מיקי. אף אחד לא דיבר על זה, כמו שאף אחד לא דיבר על
האפשרות להזמין את מלכת אנגליה לסרט.
כשהיינו בכיתה י' היא כבר יצאה עם אחד, בועז, שהיה קצין בסיירת
צנחנים והיה בא לקחת אותה מבית-הספר עם הג'יפ שלו. היינו
יושבים על הגדר, מנדנדים רגליים בשמש, ומסתכלים איך היא עולה
בקפיצה על הג'יפ ומנשקת אותו, והוא יושב שם ליד ההגה, כאילו
אדיש, בקושי מחייך, בכלל לא מודע לכך שהוא חווה עכשיו את
הרגעים המאושרים ביותר בחייו. ידענו שכמה שלא נהיה חכמים
וחמודים, יש לפנינו עוד נצח עד שיהיו לנו ג'יפ ונעליים אדומות
וכנפי-צניחה וזיפים גבריים. ועד שנגיע לזה, מיקי כבר בטח תתחתן
עם הרמטכ"ל, או עם פול ניומן. לא היה אפילו טעם לקנא - נאנחנו
והלכנו לנסות את מזלנו אצל הבנות הרגילות.
חוץ מחגי, כמובן. אצלו זה היה עיקרון - הוא הציע את עצמו לכל
הבנות. כולן, ללא יוצאת מן הכלל, סרבו לו. קשה להגיד למה. הוא
לא היה כל-כך גרוע, חגי.
גם אחרי שבחורה הייתה מסרבת לו, רוחו לא הייתה נופלת. הוא היה
ממשיך לנדנד לה ולהציק לה ואפילו לכפות את עצמו, עד שהייתה
נאלצת לסלק אותו במילים קשות ובעלבונות. הסתובבו אז הרבה
בדיחות על חגי והכישלונות שלו, ועל הסירוב שלו להשלים עם
הכישלונות. אני העליתי את הסברה שהוא מנסה להירשם בספר-השיאים
של גינס, בתור הבן-אדם ששמע הכי הרבה פעמים בחייו את המילה:
"תפסיק".
עד היום יש לי ייסורי-מצפון בגלל זה, כי אני יודע שאת הבדיחה
הזאת הוא שנא במיוחד.
באחת ההפסקות תפס אותי חגי בחצר וסיפר לי שהוא הציע למיקי לצאת
אתו. העיניים שלו נצצו באושר.
"ומה היא ענתה לך?", שאלתי בלעג, "שכבר שנים היא מצפה לרגע
המאושר הזה?"
"לא", הוא אמר, "היא לא הסכימה. אבל הסירוב שלה היה כל-כך
מקסים, שזה כאילו שהיא הסכימה".
הוא חייך כמו אידיוט, והתחמק מלהגיד לי מה בדיוק היא אמרה לו
ומה היה כל-כך מקסים בזה. הוא רק אמר שבתור מומחה כלל-עולמי
לסירובים, הוא מודיע לי שנקבע פה שיא עולמי חדש לסירובים
מקסימים. ושמדובר, לדעתו, בהישג שעומד בשורה אחת עם הקפיצה
המדהימה לרוחק של בוב בימון באולימפיאדה במכסיקו. למעשה, הוא
הוסיף, ההישג של מיקי אפילו יותר גדול, כי השיא של בוב בימון
נקבע, כידוע, באוויר הדליל של מכסיקו-סיטי, ואילו הסירוב של
מיקי התרחש בנתניה, בגובה פני-הים.

יום אחד אמר מישהו שיש תצלום של מיקי ב"העולם הזה". מיהרנו
לקנות את הגיליון, ושם, בעמודי-הרכילות, אכן ראינו את מיקי
שלנו "תלויה על צווארו" של מתופף די ידוע. מתחת לתמונה היה
כתוב שהמתופף זה וזה נצפה במסיבה שהתקיימה בחוילתה המפוארת של
אשת-החברה זאת וזאת בחברתה של יפהפייה צעירה בלתי-מוכרת.
כמה שבועות אחר כך היא צולמה בחברתו של משורר צעיר ומבטיח,
ומאז היא הופיעה במדורים האלה לעיתים מזומנות בחברתם של כל
מיני מפורסמים מהבוהמה. כבר לא כינו אותה יפהפייה צעירה
ואלמונית, אלא זיהו אותה כ"נערת הזוהר מיקי גורן".
היא הפכה לדמות מפורסמת בבית-הספר. הנערים מהכיתות הנמוכות היו
מצביעים עליה באצבע בהפסקות ומתלחשים, וההורים שלנו היו חוקרים
אותנו עליה.
למרות כל הפרסום הזה, מיקי לא הראתה אפילו סימן קטן של יהירות
והתנשאות. היא המשיכה ללכת אתנו לים אחר-הצהרים, לאותו חוף
נידח שהיינו נפגשים בו תמיד, ולהתנהג כאילו היא סתם נערה רגילה
בתיכון שמבלה עם החברים שלה. אנחנו מצדנו, ניסינו להתנהג כרגיל
בחברתה, למרות שהרגשנו כמו אנשים פשוטים שהזדמן להם לשהות
במחיצתה של נסיכה. מרוב השתדלות להיראות טבעיים היו נתפסים לנו
השרירים. על אף כל המאמצים, לא יכולנו להתאפק וכל כמה שניות
היינו מסתכלים בזוית-העין לראות אם אנחנו נושאים חן.
אפילו למסיבות שלנו בימי שישי היא הייתה באה לפעמים, כשלא
הייתה עסוקה בלהיות תלויה על צווארם של מתופפים ומשוררים
בחוילות מפוארות של נשות חברה ידועות. פעם אחת היא אפילו
השתתפה אתנו במשחק "אמת או חובה", ולי יצא להתנשק אתה. היו
אצלנו בנות שהיו מתנשקות בשפתיים חשוקות, אבל מיקי הניחה את
ידה על העורף שלי, ועוד לפני שהספקתי להיכנס לפאניקה ולהיזכר
אם צחצחתי שיניים, הרגשתי את השפתיים הרכות ואת הלשון שלה.
ריחפתי מעל אגם כחול עטוף ערפלים, וטעמתי את הטעם - כמו של
המישמיש הראשון של העונה שאתה אוכל, והוא עוד כולו חמוץ, אבל
כבר יש בו את הגרעין של המתיקות שתבוא.
"כמו מכווה של אש?" חקר אותי חגי.
"כמו אחותך" נפנפתי אותו.

למרות שכבר התרגלנו לראות את התמונות של מיקי בעיתונים, בכל
זאת הייתה התרגשות גדולה כשהתפרסם, יום אחד, תצלום שלה בחברתו
של מי שהיה באותו זמן הבדרן הכי מצליח בטלוויזיה, ועשה לעצמו
שם בכיבושיו הרבים ובחיבתו המיוחדת לנערות צעירות.
אימא שלי, שהראיתי לה בגאווה את התצלום, נדה בראשה ומלמלה שזה
ייגמר רע. ילדה בת שבע-עשרה עם יופי שיכול להוציא מהדעת,
מסתובבת עם זאבים מהבוהמה, עם כל האלכוהול והסמים שלהם. זה
מוכרח להיגמר באסון.
אמרתי לה שאולי באופן עקרוני היא צודקת, אבל במקרה של מיקי אין
מה לדאוג, כי מיקי היא הרי כל-כך חכמה ואחראית ומציאותית, שאין
שום חשש שיסתחרר לה הראש והיא תעשה שטויות. אבל אימא שלי אמרה
שאני לא יודע על מה אני מדבר, שהיא כבר ראתה דברים כאלה בחיים
שלה, ושהיא לא מקנאה בהורים של מיקי שבטח לא נרדמים בלילות
מרוב דאגה ואין להם מושג איך להתמודד עם היופי הזה שלה.
אימא של מיקי, שהייתה מפקחת בכירה במשרד החינוך, והייתה לה
תמיד ארשת פנים חמוצה של מישהו שריח רע עלה באפו והוא חושד בך
שאתה מקור הריח, באמת הייתה מוטרדת, אפילו עוד לפני התצלום עם
הבדרן המפורסם, ואמרה ש"עם כל הכבוד, צריך להציב לילדה
גבולות", אבל אבא של מיקי אמר שהכול שטויות.
הוא היה טרקטוריסט שזוף עם שפם-אדירים שהיה משכים לעבודה בכל
יום בחמש בבוקר, חוזר הביתה לפנות-ערב עייף ומאובק, והולך ישר
למקלחת, שם היה שר "שושנה שושנה שושנה" בקול גדול ובזיופים
איומים כל-כך, שהציפורים היו צונחות מתות מעץ הצפצפה שבחצר.
אחר כך הוא היה אוכל ארוחת ערב עצומה, מתיישב בגופיה מול
הטלוויזיה, ומשיא עצות נבונות למנהיגי המדינה והעולם.
בדרך כלל הוא היה איתן בדעתו שכול הלחשושים והרכילויות שהוא
שומע בקשר למיקי - זה הכול קנאה וצרות-עין של כל מיני נשים
צדקניות ומיובשות, שהבנות שלהן נראות "כמו מלפפון ששכב שבועיים
בפריג'ידר", ושהוא סומך על השכל הישר ועל שיקול הדעת של הבת
שלו הרבה יותר משהוא סומך, למשל, על "שר הביטחון האידיוט, שיש
לו רק עין אחת ואפילו בה הוא לא משתמש".
אבל כאשר התפרסמה בעיתון התמונה של מיקי עם הבדרן המצליח, נסדק
משהו בביטחונו העצמי. הוא בחן בעיון את התצלום, ראה את פניו
החטובים וחיוכו הבוטח של הבדרן, והדם עלה לו לראש.
"יש גבול לכל תעלול" הוא הודיע למיקי, ואסר עליה להיפגש עם
הבדרן המפורסם. "ותמסרי בבקשה ליפיוף שלך, שבטח היה איזה ש.ג.
בצבא, שכדאי לו להתרחק ממך. אחרת הפרצוף המלוקק שלו יקבל ממני
כזה טיפול - שבטלוויזיה הוא כבר בטח לא יוכל לעבוד".
ואז ניגשה אלי מיקי בכיתה ואמרה שיש לה בעיה ושאני מוכרח לעזור
לה. יש לה כבר תוכנית, היא חייכה.
הסכמתי, עוד לפני ששמעתי מה התוכנית.
בכל יום שישי בערב הייתי מגיע אליה הביתה, אומר "ערב טוב"
מנומס לאימה, שפתחה לי את הדלת וסקרה אותי באותו תיעוב צונן
שבו הייתה מביטה בכל אדם, וממתין בסלון עד שמיקי תסיים להתלבש
ותצא, סמוקה וזוהרת, תשלב את זרועה בזרועי, תפריח נשיקה באוויר
לעבר אביה השקוע בטלוויזיה. והוא יצעק לעברי: "בחורצ'יק, תשמור
על הבת שלי, הא? יש לי רק אחת, תחזיר לי אותה במצב טוב".
היינו הולכים במהירות ברחובות החשוכים עד הצומת שמאחוריה גינה
ציבורית גדולה ולידה מגרש-חניה. שם כבר המתינה, באורות כבויים,
האלפא רומיאו הכסופה של הבדרן הידוע. מיקי הייתה מתיישבת לצדו,
והוא היה מניע את הרכב, מוציא את הפרצוף המפורסם שלו דרך החלון
ואומר: "תודה חמודי, אתה צריך טרמפ לאיזה מקום?"
כך שתוך עשר דקות הייתי גם בחורצ'יק וגם חמודי.
אחרי שהייתי מסרב בנימוס, הייתה האלפא הכסופה יוצאת לדרכה
בנהמת-מנוע יוקרתית ואני הייתי הולך ברגל אל ביתו של חגי.
הייתי שורק לו מלמטה והיינו מתלבטים ביחד לאיזו מסיבה נלך -
אני כדי לרקוד סלאו צמוד עם נערות ביישניות ומתוקות, וחגי כדי
להעשיר את אוסף הכישלונות והעלבונות שלו.
מה שנשאר לי בזיכרון מכל המסיבות האלה, זה הריח הדחוס של
הסיגריות, הזמר אדאמו שר על שלג נופל, השדיים החמימים שדוקרים
ברכות את החזה שלי, ומחשבותיי בתוך אלפא רומיאו כסופה. עד
שנשמעה הצווחה החדה של חנה קאופמן, שרקדה עם חגי. השדיים
החמימים התנתקו ממני בבת-אחת, מישהו הדליק את האור וכולם צעקו:
מה קרה? מה קרה?
כלום לא קרה. זה רק חגי שניסה להכניס את היד אל מתחת
לשמלת-השבת של חנה'לה.

כשהתקרב מועד סיום התיכון שלנו, התכנסנו באולם ההתעמלות כדי
לערוך חזרות לטקס הסיום. הייתה מסורת בבית-הספר שלנו, שבני
המחזור המסיים מחברים נאום פרידה משעשע מבית הספר, והנאום הזה
הוא האקט המסיים את הטקס.
אלא שתוך כדי החזרות, התגלה שהנאום, שנראה על הנייר מבריק
ומצחיק עד בלי די, נשמע, כשהוא מוקרא מן הבמה, כאוסף מגושם
ועלוב של הלצות שדופות. ניסינו להקריא אותו במקהלה, אחר כך
בשלשות ובצמדים - כלום לא עזר. עד שמישהו נזכר איך בטקס יום
הזיכרון בשנה שעברה, עמדה מיקי לבדה על הבמה, הקריאה את "הנה
מוטלות גופותינו", וכל הקהל התייפח בבכי, והציע שננסה לשחזר את
ההצלחה. העלינו את מיקי על הבמה, כיבינו את כל האורות, חוץ
מפרוז'קטור אחד שהאיר עליה, והיא התחילה לקרוא. לא היה צריך
לדבר, אחרי שתי שורות היה ברור לכולם שזהו זה.
בטקס הסיום עצמו, אחרי שקיבלנו את התעודות, רקענו ברגלינו
בחוסר-סבלנות בזמן שהמנהל נאם ("רק אתמול נכנסתם מפוחדים
ורועדים בשערי בית-הספר, וכבר מחר נראה אתכם במדי-זית ונעליים
גבוהות, ונזיל דמעה של אושר וגאווה"), וחיכינו למיקי.
היא עלתה על הבמה בשמלה שחורה ארוכה וצמודה ("הבנות תלבשנה
חצאית כחולה וחולצה לבנה פשוטה, ללא קישוטים", נכתב בחוזר
שחולק לנו). האורות כובו, והודלק הפנס הבודד שהאיר עליה. היא
זרקה את שערה לאחור וחייכה אל הקהל, שהשתתק בבת-אחת. ואז
התחילה לקרוא בשקט, בקול החם והצרוד שלה, את ההתחכמויות התפלות
שכתבנו, והקהל געה בצחוק.
ארבעה חודשים אחר-כך פרצה מלחמת יום-הכיפורים.

כשהשתחררתי מהצבא שכבתי ימים רבים בבית, על מיטתי, ובהיתי. קצת
קראתי ספרים, אבל רוב הזמן חלף בבהייה. אימא שלי אמרה שהיא
אמנם מבינה שאני צריך קצת שקט ומנוחה, ושהיא לא לוחצת עלי
לעשות שום דבר, אבל בכל זאת היא לא יכולה לסבול את המראה שלי
רובץ כל היום במיטה ומסתכל על התקרה ("כאילו שלאונרדו דה
וינצ'י צייר שם מלאכים"), ושהיא לא מבינה למה אני לא מתקשר
לחברים שלי מהתיכון, כי הרי היו לי כל-כך הרבה חברים טובים.
וגם הגיע הזמן, היא אמרה, שאלך לבקר את ההורים של חגי.
בתחילת השרות הצבאי, כשעוד הייתי בטירונות, הייתי מתקשר
בחופשות ומתעדכן איפה נמצא ההוא ומה עושה ההיא, אבל במשך הזמן,
כפי שקורה לפעמים, החלו החוטים האלה להיפרם אט-אט, עד שהתפוררו
לגמרי. כך שכאשר השתחררתי לא הרגשתי רצון להתקשר לאף אחד, וגם
אף אחד לא התקשר אלי. חוץ מראובן מלכה.  
ראובן מלכה לא היה חבר שלי. סתם אחד מהכיתה המקבילה. הייתי
מופתע שהוא מתקשר אלי, ואפילו שאלתי אותו בחשש אם קרה משהו.
אבל הוא אמר שלא קרה שום דבר מיוחד ושהוא סתם רצה לשמוע מה
קורה ומה העניינים. אמרתי לו שכלום לא קורה ושאין עניינים.
החלפנו עוד כמה משפטים סתמיים עד שהשתררה שתיקה, והוא שוב שאל:
"נו, אז מה קורה?"
בסוף החלטתי להרים טלפון למיקי.
זה היה כמה ימים אחרי ראש-השנה, ולהפתעתי מצאתי אותה
בבית-הוריה. היא נשמעה  שמחה שהתקשרתי, ואמרה שהיא מאד רוצה
שניפגש, אלא שהיא נוסעת בעוד יומיים לניו-יורק לתקופה ארוכה,
כך שזה מוכרח להיות למחרת.  בבוקר, היא אמרה, יש לה כל מיני
סידורים לקראת הנסיעה, אבל אחרי הצהרים היא תכננה ללכת לים -
מעין ביקור פרידה מהקיץ ומהארץ לפני שהיא נוסעת אל החורף
בניו-יורק. אם זה מסתדר לי, היא הציעה, אפשר שניפגש שם, בחוף
ההוא עם הירידה התלולה, שפעם היינו הולכים אליו כולם.
אימא שלי, ששמחה לשמוע שיש לי תוכניות לקום סוף-סוף מהמיטה,
אמרה שמעניין איך מיקי נראית, כי מניסיונה היא יודעת, שבנות
בצבא מגלות בדרך-כלל את השק"ם ומשמינות, או לפחות מתעבות קצת
במותניים ובישבן, ואחר-כך הן כבר לא חוזרות אף פעם להיות
הנערות הדקיקות שהיו.

אם היה שק"ם בבסיס שמיקי שירתה בו, אז מיקי לא ידעה איפה הוא.
היא נשארה רזה ויפה כשהייתה. רק נוסף לה קמט קטן בלחי הימנית,
שאפילו העמיק את היופי שלה. נגעתי עם האצבע בקמט ואמרתי: "מה
זה? קמטים? ממתי לנערות-זוהר יש קמטים?"
"נערות זוהר לשעבר", היא חייכה.
שנינו התאכזבנו לגלות שהחוף שלנו, שהיה פעם נידח ושומם, הפך
לחוף מסודר ושוקק חיים, עם סוכת-מציל, מתקני-התעמלות וקיוסק
גדול. די הרבה אנשים הסתובבו שם, אבל לא ראינו אף אחד שאנחנו
מכירים, חוץ מראובן מלכה, שנראה לי הרבה יותר שמן ממה שזכרתי.
הוא שיחק מטקות עם בחורה גבוהה, ונופף לנו בעליזות מרחוק.
הצבעתי עליו עם הסנטר ואמרתי למיקי שהוא התקשר אלי ונשמע מוזר.
"כן", היא אמרה, "גם אלי הוא טלפן".
שכבנו על הבטן במי-האפסיים החמימים, בשמש הרכה של אחר-הצהרים,
ודיברנו. מיקי סיפרה כמה שהיא מצפה לנסיעה לניו-יורק, יש לה שם
קרובי-משפחה שהזמינו אותה לשהות בביתם ככל שתחפוץ, והיא
מתכוננת להישאר אצלם חצי שנה לפחות, עד מועד הבחינות
לאוניברסיטה. בעיקר היא משתוקקת, היא אמרה, להיבלע בתוך עיר
גדולה - להסתובב ברחובות, לשבת בבתי-קפה, לראות סרטים, הצגות -
ולהיות סוף-סוף אנונימית, כי מאז התקופה ההיא של התמונות
בעיתונים, מזהים אותה בכל מקום ומתלחשים עליה. ולמרות שכבר
שלוש שנים היא לא הולכת למסיבות האלה של הבוהמה ואף תצלום שלה
לא מתפרסם בשום מקום, היא בכל זאת לא מצליחה להיפטר מן התדמית
הזאת, שתמיד הייתה שנואה עליה, של נערת-זוהר. אפילו עצם הכינוי
הזה: "נערת-זוהר", מאוס בעיניה.
היא לא שאלה אותי אם כבר ביקרתי את ההורים של חגי, אבל סיפרה
לי שהיא הייתה אצלם כבר פעמיים. בפעם השניה, אימא של חגי משכה
אותה בזרועה למטבח, סגרה את הדלת, והשביעה אותה בלחש שתספר לה
את כל האמת: למה לחגי לא הייתה אף פעם חברה ומה היה לא בסדר
אצלו. ומיקי המתוקה, מה אמרה לה מיקי המתוקה? היא סיפרה לה,
בלי להניד עפעף, שהיא, מיקי, הייתה מאוהבת בו בסתר במשך שנים,
רק שהיא התביישה ליזום משהו.
כשהאור התחיל להתמעט והחוף כבר כמעט התרוקן מאנשים, התחלנו
ללכת לכיוון השביל הצר והתלול העולה מן החוף אל העיר. הלכנו
שותקים על קו-המים בזוהר השמש השוקעת, ואחר כך טיפסנו מתנשפים
בשביל התלול, עד שהגענו אל הסלע הגדול שבסוף העלייה. התיישבנו
עליו כדי להחזיר לעצמנו את הנשימה, החוף כבר היה שומם ורק דמות
בודדת פסעה מרחוק לכיוון שלנו. כשהדמות התקרבה זיהינו את ראובן
מלכה.
הוא נעצר על החוף ממש מתחתינו, הביט כמה פעמים ימינה ושמאלה
כדי לבדוק שאף אחד לא רואה אותו, ואז פשט בתנועה חדה את מכנסי
ההתעמלות האדומים שלו, ופסע לאיטו אל המים. הבטנו מחייכים
בישבן השמן והשעיר שלו והשתופפנו קצת על הסלע כדי שהוא לא יראה
אותנו, אבל הוא לא הסתכל למעלה והמשיך ללכת עירום אל תוך המים.
כשהמים הגיעו  כבר עד למותניו, הוא התחיל פתאום לשיר בקול עבה:
"אח שארם א-שיח', חזרנו אלייך שנית, את בלבנו, לבנו תמיד".

כשקמנו ללכת משם כבר היה מעט חשוך, ובאוויר עמד שמץ הקרירות
שיש בערבים של סוף-הקיץ. מיקי נרעדה ועטפה את כתפיה במגבת-החוף
הלבנה שלה. היופי שלה עשה לי פקעת בגרון. הלכנו באותם הרחובות
הקטנים, שפעם פסענו בהם בכיוון ההפוך בדרכנו אל האלפא רומיאו
הכסופה. שאלתי אותה אם יש לה עדיין איזה קשר עם הבדרן המפורסם
ההוא. היא עשתה תנועת-ביטול בידה, נענעה בראשה לשלילה, וחייכה.

אחרי שתיקה קצרה היא אמרה בשקט: "חבל שלא התקשרת אלי קודם".
הפקעת בגרון שלי תפחה בבת-אחת: "חבל שאת נוסעת מחר".
"כן, אבל אני חוזרת בעוד כמה חודשים, באביב", היא ענתה
במהירות, וכל השפע הירוק של עיניה עטף אותי.
החושך ירד במהירות וכיסה את הכול בתחרה שחורה, שספגה לתוכה את
האנשים והנשים שעברו ברחוב, את המדרכות, את המכוניות החונות
לצדן, את הד קולו של ראובן מלכה שהלך עירום בתוך המים ושר
שירי-ניצחון מהמלחמה הקודמת, את המרפסות הפעורות אל הרחוב
שישבו בהן אנשים בגופיות ואכלו קוביות-אבטיח, את ביתם החשוך של
הוריו של חגי שאני נמנע מלעבור לידו, את שעטת הילדים שחוללו
איזו פורענות ונמלטו על נפשם בצהלה - הכל נספג אל תוך החשיכה
ולא היה. היה רק הסתיו, שכבר החל למעשה, והחורף הקצר,
שבעקבותיו יבוא האביב, שבו תחזור מיקי ותתקשר אלי.
בינתיים הגענו עד שער החצר שלה. היא השעינה את רגלה על גדר
הבטון, מתחת עץ הצפצפה, וניקתה בגב-היד את החול מקרסוליה
ומכפות-רגליה. עדיין היו על רגליה השערות הבהירות-בהירות האלו.
אחר כך היא הזדקפה ואני תלשתי עלה מהעץ ואמרתי: "אז כשתחזרי",
והיא הנהנה: "כן, באביב", נגעה לי ברפרוף בכתף, והחלה לפסוע על
השביל המרוצף אל חדר-המדרגות. עמדתי שם, ממולל בידי את
עלה-הצפצפה ומביט בגבה, ומיקי - שיומיים אחר כך תירצח במסעדה
בניו-יורק בידי שודד כושי מסומם, שלא יידע להסביר אחר כך מדוע
בעצם ירה בה, ושתמונתה תופיע בעיתון תחת הכותרת "נערת-זוהר
נרצחה בניו-יורק" - הסתובבה, וחייכה אלי חיוך שכולו הבטחה.