"שלום הגעתם לתא הקולי של אבי, אני מסנן שיחות כרגע אז תשאירו
הודעה". "ביפ" -"אבי, יא כלב, תסיים כבר את המבחן שלך, אני
בטלפון ציבורי תתקשר למספר הזה ". הנחתי את השפורפרת וצעדתי
הלוך חזור מסביב לתיקים שלי, כבר שש וחצי בערב אני מת לחזור
הביתה, לסחוב את התיקים האלו ברחבי חיפה מזכיר לי את המסע
האחרון. הטלפון לא מצלצל אבי עדיין במבחן. היום בבוקר עוד
ניסיתי לחשוב איך יישארו לי מספיק תחתונים לשבועיים הקרובים
וממש לא התחשק לי לעשות כביסה, והנה 13 שעות מאוחר יותר יצאתי
לרגילה שכל כך לא ציפיתי לה אבל אני מבזבז את זמני פה בהתהלכות
אנה ואנה.
זוג מתנשק נשיקה אחרונה לפני שהיא עולה לאוטובוס לכרמל, חיילים
עומדים ומביטים לעבר תחילת הרציף מצפים לאוטובוס שלהם.

"לא את לא תתחממי מהתיק שלי" הבטתי בחתולת רחוב עלובת מראה
שניסתה להתיישב בצמוד לצ'ימדן שלי. מיאו צרוד ועניים ירוקות
בוהות בי, הרחקתי אותה עם הרגל ושוב היא ניסתה להתקרב, "אם
היית כלב אז המצב היה שונה" אמרתי לה בשיא הרצינות והגנבתי מבט
לטלפון הדומם. החתולה רק התיישבה ונעצה בי מבטים תוך כדי צמצום
העניים שלה ושוב ייללה, ספק יללה ספק שיעול. "אבל את לא כלב את
חתול" המשכתי  "וחתולים הם ממנננננייאאקים, הם כמו בנות, לא
נאמנים, כשבא להם הם שמחים לראות אותך וכשהם רוצים ממך משהו הם
באים אליך!" הבחור שעמד כמה מטרים לצידי ודיבר עם חברתו
בסלולרי עצר לרגע להביט בחייל שניהל שיחה ערה עם חתולה, הסתכל
כמה שניות וחזר לעניניו "... לכי עם יניב, את לא אכפת לך ממני
ואת יודעת מה, אני מעכשיו איתך רק באלימות..." הפסקתי לצוטט
וחזרתי להרחיק את החתולה עם הרגל מתיקיי העמוסים לעייפה. בספסל
לייד התיישבה אישה שמנה וחתולת הרחוב ניצלה את ההזדמנות והחלה
מתקרבת לעברה האישה הוציאה יוגורט והניחה על הספסל וקפצה ממנו
לאחר שהחתולה התקרבה יותר מדי, זוג רוסי זקן עצר להתבונן וחייך
, האישה השמנה החזירה להם חיוך.

שוב התקשרתי לאבי ושוב ענתה המזכירה.

משמאלי ראיתי אדם זקן לפחות בן 65 לבוש מעיל צבאי מרוט וזיפים
לבנים וארוכים מכסים את פניו, הוא הביט במבט מיואש בסל האשפה
הקרוב והכניס ידו לחטט בו. בידו השניה הייתה שקית ניילון בלויה
עם 4 פחיות ריקות של קוקה קולה. התמלאתי עצב מה אני יכול
לעשות?? לקנות פחית מלאה ולתת לו? לקנות לו אוכל? גם 1000 שקל
לא יעזרו לו עכשיו. המדים היפים שלי והנשק שזה עתה נוקה איבדו
מחיננניותם. הרגשתי צ'פחה על הגב, "מה עניינים קססה?" בלי
לסובב את הראש הבנתי שזה מישהו מהבסיס הקודם שלי.. רק שם קראו
לי כך. " הכל טוב, רגילה אתה יודע" אמרתי - והחזרתי מבטי אל
הזקן שעבר לפח אחר בנתיים. "אז איך בקורס? קשה?" בלי להחזיר
מבט לבחור שלעס דונאט מצופה קרם, עניתי ש"קר ויהיה טוב"
והמשכתי לראות איך איש לא שם לב לזקן וחיפושיו הנואשים.
מששם לב שמבטי אינו מופנה אליו הבחור ממולי התבונן לרגע במחזה
והפטיר "כן, עצוב" עצר לרגע ואמר " טוב אני אפספס את הרכבת
שלי,שיהיה לך בהצלחה!" אמר והחיש צעדיו לכיוון המדרגות,  עניתי
"תודה אחי", עדיין בלי להסיר את עיניי מהקשיש שכבר התרחק לפח
הבא.
הוא לא ביקש נדבה ואפילו בקושי התבלט בסביבה, הוצאתי שטר של
עשרים שקלים מהארנק והבטתי בטלפון הציבורי הדומם בתיקים הכבדים
שלי ובמסכן שעוד מעט נעלם מאחורי העמודים של הרציף הבא. הרמתי
את התיקים ורצתי לעברו, האטתי את מרוצתי להליכה ואמרתי " סליחה
אדוני" ציפיתי שהוא בכלל לא יבין עברית, עוד אחד מהעולים הללו
שלא שפר עליהם מזלם והגיעו לבדם לארץ זרה. אך הוא הסתובב ישר,
וענה בעברית צחה ומתנגנת כמו- ירושלמית - של סבתא.
" כן בחור?" את העייפות ניתן היה לשמוע בקולו. אני ישנתי 3
שעות הלילה והוא היה נשמע כאילו 30 שנה שלא ישן.
התבלבלתי מעט ולא ידעתי מה לומר לא ציפיתי שהוא ידע עברית,על
אחת כמה וכמה שדיבורו יהיה צלול כל כך. הרגשתי עוד יותר רע .
חשיבה מהירה הביאה אותי למלמל:  "נראה לי שזה שלך אדוני זה היה
על הרצפה, אני חושב שזה נפל לך", הושטתי את השטר הוא אחז בו
-הסתובבתי ורצתי חזרה לטלפון, שמעתי את תחילתה של המילה תודה
רבה אך בסיומה כבר הייתי כמאה מטרים ממנו מחכה לטלפון מאבי
מחכה למקלחת מחכה לפוך החם מחכה לארוחה טובה מחכה לחזור הביתה
.