בהתחלה היה גשם. גשם רגיל (גשף קראנו לו אח"כ), טיפטוף שהופך
מידי פעם לשבר-ענן, פה ושם ברק או רעם, גשמימים עליזים שמנערים
ומערבלים מחדש את כל המצבירוח . מיני-סערות קטנות שמקשות
להחליט אם זה דיכאון או היי שעולה לראש. בבוקר מתעטפים בכל
הגרביים-מעילים-צעיפים-כובעים-סודרים-פליזים וכל הרחוב נראה
קצת אחר. ויש את אלו שמתכווצים ומתכנסים ורצים ורק להגיע כבר
לאיזה מחסה ויש את אלו שדוקא מתעכבים ומסתכלים ומריחים. וקצת
בוץ ואדים על השמשות ומטריות, בקיצור, גשף טיפוסי, גשם של
פעם.
והגשם המשיך והמשיך ואחרי כמה זמן זה התחיל להיות לא נורמלי כי
הגשם פשוט לא הפסיק. רק יורד ויורד ומתחילים לדבר ולשאול
ומחקרים וחזאים וחדשות. ואנחנו התחלנו להבדיל בין הגשמים
השונים וגם נתנו להם שמות. היה את גליל, הגשם הקליל, כמעט
מרחף, שהיה נושב לפעמים בבוקר מוקדם. והיה את הטיפות הענקיות
הישנוניות - ברוך. והמעורב, גשם-רוח-ברקים-רעמים. וסוגים שונים
של ברד - ברדרד וברדרדון וברררררד. ולי היו גם שמות פרטיים
לכמה טיפות מסוימות.
ואז התחלנו לנסות איך זה לעשות כל דבר בגשם.
איך זה לטייל על חוף הים בגשם ואיך זה להוציא אשפה בגשם ואיך
זה לנגן עם גיטרה על הדשא בגשם ואיך זה לשחק כדורסל בלילה בגשם
ואיך זה לאכול גלידה במרפסת בגשם ואיך זה לעשות שיעור שמש בגשם
ואיך זה לריב עם חברים בגשם ואיך זה לעשות קניות בגשם.
ועם הזרימה הבלתי פוסקת עד כדי הפנוט, הפסקנו לאט לאט לצאת
לעבודה, או ללימודים, או סתם להסתובבויות. אפילו הקבצנים נשארו
בבית (כאן אי אפשר להתאפק מלהכניס איזו יציאה על ההומלסים
שנשארו בבית, אבל עוד לא החלטתי אם הנימה המשועשעת הזו מתאימה
לסיפור), והחשמל הפסיק והאוטובוסים כבר לא כל כך נסעו וגם
האוכל הפסיק להגיע לחנויות, רק המים לא הפסיקו. ושעות היינו
יושבים אם האפים דבוקים לחלונות ובוהים במים הזורמים. וכל
התנועות הצטמצמו להכרחי בלבד, ומים היינו שותים ישר מהגשם וזה
הספיק. לחלוטין הספיק.
ואחרי שכל הבחוץ היה כבר ספוג מים והיה נראה שלעולם כבר לא
יוכל להתיבש, התחילו המים לחדור גם לתוך הבתים. הטיפה הראשונה
שטפטפה במטבח, מאחורי מה שהיה פעם מדיח כלים ועכשיו שימש
כארון, היתה קצת מפתיעה, אבל את הבאות אחריה כבר קיבלנו באופן
טבעי, ואפילו גילינו דרכן כמה גשמים שעוד לא נתנו להם שמות.
והתרגלנו לפסוע על רצפה רטובה וחלקלקה מעט, כמו שהתרגלנו למראה
הירקרק החדש של כל הקירות והאבנים בחוץ, שהפך מהר גם לצבע של
הבית מבפנים. ובכלל הגבולות בין מה שהיה בית לבין הבחוץ הלכו
ונמחו עם המים.
והשקט, השקט, השקט, איך עוד לא תיארתי אותו. לא הרגשתי אותו
בכלל עד שיום אחד הרגשתי רצון לעשות משהו שידעתי שפעם ידעתי
לעשות ונשכח ממני, והסתכלתי מסביב (בטח גם כיווצתי ככה את כל
הפרצוף בנסיון להתרכז) ופתאום זה קפץ לי לראש. כמה זמן לא
דיברנו. איך פעם היינו מדברים שעות. ונשארה לי התחושה של
הדיבור אבל כבר לא זכרתי איך מוציאים את הקולות האלו ממני.
וכולם מסביב שתקו. היה כמובן את הגשם, אבל הוא היה השקט, כי לא
הצלחתי לזכור איך נשמע שקט בלי קול של מים (אולי גם מה שפעם
קראנו לו שקט היה בעצם רעש של משהו שהתרגלנו אליו יותר מדי).
והמים התחילו לעלות ולעלות. ובנינו רפסודות, בדממה. וישבנו
עליהם משפחות, משפחות והיו שישבו לבד, והיו גם זוגות רומנטים,
אבל הרוב צרפו גם טרמפיסטים שלא הצליחו לארגן לעצמם אחת משלהם.
וכשעברו המים את גובה הבתים הפך כל העולם למשטח מים חלק מרוצף
ברפסודותינו המחליקות חרש. הגשם ירד כאילו מתוך הרגל, לא היו
כבר הסערות והשינויים המהירים של פעם, כמעט ולא היה גיוון,
אולי הוא פשוט התבגר, או שאנחנו.
כולנו הפכנו להיות די דומים. אותו עור חלקלק, רפוי, בעל גוון
אפרפר. שער קשה ודבוק לקרקפת. ויתרנו מזמן על הבגדים. המים
זרמו לתוכנו ומתוכנו והעור היה רק מין רקיע דק בין מים פנימיים
למים חיצוניים. מי שעבר לרגע לרפסודה אחרת לא תמיד זכר לאן
לחזור. לפעמים נפל מישהו למים, בדרך כלל ילד קטן. לא היו צעקות
של אמהות, אולי כי לא ידענו לצעוק.

יום אחד גיליתי, שאני בוכה.