"מאכל עיראקי מסורתי, המבוסס על משטח חצילים בפיתה. המשטח שוחה
ברטבים שמנוניים ויושב על איי תוספות כמו ביצה, פטרוזיליה
ותפוח אדמה, לפי הטעם ומצב רוח". מגדיר המזון העברי - ערך
"סביח".

אני איש של סביח. לא זורם אפילו סמ"ק של דם עיראקי בעורקיי,
אבל אני חולה עליו. חצילים, ביצה, עמבה, חריף. מה שבא, ברוך
הבא. אין "סביחיה" שלא טחנתי בה מנה, מדן ועד אילת. אין חנווני
סביח שלא מכיר אותי בשמי הפרטי. עובד האגדי מגבעתיים צורח
מאושר, כשרמטכ"ל החציל מאותר בגזרה שלו. התור נחצה כמו ים סוף
ביציאת מצרים ואני עובר, בדרך לסטאנד.

ברגע האמת, באחד על אחד מול הדילר, אני שולף את מנת היום כקלף
מסומן מהשרוול. בעתות חורף, אני מפציץ בחריף וביצה. נעים לדעת
שבבית אפשר לשחרר גז חממה מתחת לפוך. באירועים משמחים, אני
טובל את המנה כולה בתוך הדלי של העמבה, כאילו שאין מחר והקיבה
שלי לא ידעה צרבת מימיה. חגיגה ללשון. אחרי משחקי כדורסל,
כשאני גמור מעייפות והגוף שלי משווע לפחמימות, אני מעמיס קילו
חצילים ומתגבר בתפוחי אדמה. תוך רבע שעה, אני באטרף של שגעון.
אשכרה על ספידים. מתי שאני עצוב ומדוכא, אני מבקש אקסטרא
פטרוזיליה בשביל המרירות. זה הדבר היחיד שאני יכול להכניס לפה,
כשמשהו מציק לי.

כבר עברה כמעט שנה מאז שהתחלתי להזמין מנה סטנדרטית בסביח. קצת
חצילים, קצת ביצה, קצת סלט, קצת תפוחי אדמה ועוד קצת מכל טוב.
הרבה פטרוזיליה, בבקשה. כן, אני בטוח. פשוט משהו מציק לי.
בהתחלה המנות היו קצת מרות, לא טעם עיקרי ומפריע, אלא כזה של
לוואי טורדני. המנות גם נראו רגיל לעין הבלתי מזוינת. ככל
שהחודשים עברו וצערי גדל, המנות תפחו והתמלאו בפטרוזיליה.
לקראת יום השנה, קלטתי שלא נותרו תוספות בפיתה, מלבד
פטרוזיליה.
יכלתי באותה המידה להשאר בבית עם פיתות ולדחוס אותן בעצמי, אבל
הייתה חשובה לי נוכחותו של חבר הסביח הישן שלי. אנחנו כבר לא
ביחד, אבל תמיד כיף לראות אותו נהנה על איזה חצי מנה נוטפת
חומוס וטחינה. לא אחת יצאתי מהבית בכוח רק בשביל לבדוק מה
שלומו, במבט חטוף, כשבידי מנה רוויה בפטרוזיליה מרה ויבשה. אני
לא חושב שהוא שם לב לנוכחותי. גם אם כן, לא יכלה להיות דרך
שידע כי אני אוכל מרורים בגללו כבר איזו שנה.

הפסקנו לסעוד ביחד על בסיס קבוע ביוזמתי. לפי הנוהל הקבוע,
החבר היה מזמין את המנה הצנועה ויפה שלו, בעוד אני הייתי מפגיז
בססגוניות. הוא בחור עדין, מיוחד כזה. לא סתם עוד אחד שיושב
בסביח וזולל לקראת תחושת השובע. יש לו לשון חדה ועדינה כמו
עין, המבדילה בין טעם לטעם כאילו היו גוונים של אור וצל.
התענוג הגדול בסעודה בחברתו היה עוד לפני שהמנה נכנסה לנו לפה.
בחינניות של רקדן בלט, החבר היה מתפעל את חנווני הסביח בדרך
למנה, כאילו החנווני היה מכונה, אמצעי בידיו. ברגע שחבר הסביח
אחז במנה המוכנה בידו, היה מנער וסוחט אותה מעט, כאילו מרדד
אותה באוויר אל מול השמש. בשלב מסוים היה מפסיק, מניח אותה
לפניו וסועד. בחור מנומס, אוכל בפה סגור, כאילו שומר סוד.

לא פעם ביקשתי ממנו ביס מהמנה. לא משהו גדול, רק לטעום קצת
מדעתו. הצעתי לו ביס מכל אחת ואחת מהמנות שלי והוא תמיד נגס.
מה ששלי שלו, בחום ואהבה. עם הזמן התברר לי שמה ששלו נשאר
אצלו, כאילו לי אין נגיעה לסביח. היו לנו יופי של שיחות
ותחביבים בין הסעודות, ממש כל דבר מענייני דיומא ועד דיני
קודש. כל זה היה כאין וכאפס בראייתי, ברגע שסירב בנחרצות
והשאיר אותי בחוץ. זה מתסכל מאוד, במיוחד משום שאני חסיד אדוק
של סביח ופתיחות.
אחרי כמה חודשים מהיום שהפסקתי את מנהג הסעודה, הוא ניגש אליי
וביקש שאקח ביס מהמנה שלו. טעמתי בסבלנות וראיתי שגם הוא כנראה
קצת מדוכא. המנה הייתה מטונפת, כזו שגורמת לקלקול קיבה. הפיתה
הייתה עמוסה בפטרוזיליה שהשחירה מרקבון, אולי בגלל סוג התוספות
שמרעילות את הסביח. קראתי כל כאלה בכל מיני נובלות סביח
רומנטיות. החבר סיפר ביוזמתו שהוא עבר לסעוד בסביחיה שכנה
והחנווני כבר לא מכיר אותו. פעם או פעמיים הוא ביקש פטרוזיליה
רגילה מהאיש. החנווני אמר שזו המנה שהחבר יקבל אצלו ושאין על
מה להתווכח, כי אצלו בסביחיה זה מה שמקבלים. עניין של אמון.

אחרי כמה ימים חבר הסביח התקשר אליי. הוא ביקש לא לדבר על
הסביחיה החדשה עוד בחיים ולא כל כך הבנתי למה הוא מתכוון. מאז
לא יצא לנו לדבר, כמו בחוק ברזל, אבל ראיתי אותו נחנק בסבל
מהמנה המגעילה שלו. הזמן עבר כדרכו וכבר לא הבחנתי בידידי הטוב
ברחוב. למען האמת, חששתי מאוד לשלומו, אבל לא הרמתי אליו טלפון
או שלחתי מכתב בדואר. היה נראה לי מיותר להתעסק בסביח לא לי -
ובמיוחד בענייני מרורים אישיים. לפני כמה ימים, חברים שלי
לארוחה סיפרו לי שהפטרוזיליה בסביחיה החדשה לא סתם מלוכלכת,
אלא גם מורעלת. הם עברו שם באיזור והחנווני הציע להם טעימות
חינם, בקריצה של פיתוי אסור. אחד מהם קפץ למטבחון הסביחיה וקלט
את הטבח קוצץ תבלין מיוחד ומסריח, שלא כל כך קשור לסביח אמיתי,
מאחורי גבם של החברים.
אני רק יודע שהחבר שלי לא יכניס כזה דבר לפיו, יש לו אלרגיה
וחולשה לאותו התבלין, זה יכול ממש לשבור את ליבו. בכלליות,
אוכל זה עניין של אמון ובפרט, סביח אוכלים רק אצל מי שבאמת
אפשר לסמוך עליו.

אני עדיין לא יודע אם להתקשר לחבר שלי, אבל אני מקווה שהוא
יתקשר אליי בקרוב ויספר לי שהכל בסדר. אני צריך לספר לו משהו
על הסביח החדש, אבל אני מפחד שזה כבר מעט מאוחר.