[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








ליר הביטה בי ונשפה את עשן הסיגריה בפני. היא יודעת שאני שונא
את זה. הוצאתי מפי משב של רוח נגדית שהרחיק את העשן מפני. "את
הורגת את עצמך עם חרא הזה". אמרתי לה בפעם המיליון. "כל אחד
והרעל שלו", היא ענתה לי את תשובתה הרגילה.
ישבנו על הגג. בתוך הבית שלי לא מעשנים, והיא הרימה את ראשה אל
השמים, נשארת זמן רב כשמבטה מקובע מעלה.
"אין כוכבים הלילה". היא פלטה את זה כאילו זאת מחלה ועדיין לא
הורידה את עיניה בחזרה אלי.
"זה לא מדויק", אמרתי, "הזוהר של אורות העיר מונע מאיתנו לראות
אותם".
"לפעמים אני לא סובלת את העיר המזוינת הזאת".
"אני חולה עליה"
"אני יודעת".

שתקנו קצת. ליר היא מהאנשים שאפשר לשתוק איתם ולהרגיש כאילו
אתה מקיים שיחה שלמה. היו לנו מקרים שבהם ישבנו ושתקנו ערב שלם
ובעצם אמרנו הכל.  יש לנו חיבור כזה. שלא צריך מילים.

"אנחנו צריכים לצאת מכאן קצת", אמרתי לה נשכב על המעקה של הגג
ומביט גם אני אל השמים. "אולי לנסוע לאיזה טיול בצפון או
משהו".
"למדבר".
"למדבר"?
עוד שאיפה מן הסיגריה.
"עין גדי". אמרה על הוצאת העשן.

"למה עין גדי"?
"פעם ראיתי שם נמר". היא אמרה את זה כאילו היא היתה הנסיך
הקטן.
"ראית נמר בעין גדי"?
"נמרה. שלומציון קראו לה". הסיגריה הסתיימה. "אני חושבת שהיא
מתה כבר".

"נמרה עם השם שלומציון. נו, הנה לך אירוניה. בכלל, לא ידעתי
שיש שם נמרים חופשיים עדיין".
"חופשיים, אם אתה קורא לקולרי לוויין חופשי. אבל אני מניחה שזה
לטובתם". היא שלחה יד לתיק שלה והוציאה נייר גילגול. "כדי שלא
יצודו אותם או משהו כזה".
"כדי שלא יתקפו תיירים", אמרתי מביט בה כשהוציאה את השקית עם
הקססה.
"אה". היא ביטלה אותי. "מאכילים אותם טוב. הם אפילו לא צריכים
באמת לצוד".

ידיה המיומנות פרקו את הפרחים היבשים והפרידו את הזרעים. היא
לא הביטה אפילו במה שהיא עושה.
"גם הרעל הזה יהרוג אותך".
"זה יותר בריא מסיגריות רגילות".
עם זה לא יכולתי להתווכח, אבל עיקמתי את הפה.

היא לא ראתה אבל בכל זאת הגיבה על כך.
"אתה שותה אלכוהול. אין שום הבדל".
גם עם זה לא יכולתי להתווכח. "כל אחד והרעל שלו, הא"?
"בדיוק", אמרה תוך ליקוק הנייר, "אול אאד והאאל צ'לו".

היא הדליקה את הג'וינט ולקחה את השאיפה בעדינות שבה עשתה את כל
הדברים. היא אדם מדויק ליר. היא יודעת מה היא רוצה. היא יודעת
לבחור. היא יודעת להחליט. והיא עושה את זה באלגנטיות שמיוחדת
רק לה.
היא הגישה לי את הג'וינט. הנדתי לסירוב והיא משכה בכתפיה ולקחה
עוד שאיפה בעצמה. זה כבר מזמן לא ביג דיל.  אפילו הייתי לוקח
שכטה אם היה מתחשק לי. אבל הפעם לא.

"לפחות רואים את הירח".
"כן, אבל היום זאת לבנה". אמרתי מביט בסהר המתמלא בחוסר
סימטריות בשמים.
"למה"?
"לא יודע", עניתי. "היא נשית היום. ככה מרגיש לי".
ליר חשבה על זה בדממה. המשכתי: "שמת לה לזה בכלל? כלומר
שבעברית יש לשני המאורות הגדולים שם בכל גוף. כלומר: שמש /
חמה, ירח / לבנה. אני לא יודע אם יש את זה בשפות אחרות".
"בשפות אחרות יש את הגוף השלישי. זה שמיועד לחפצים".
אלה היו התשובות הלוגיות הטיפוסיות שלה. המוח שלה תמיד עבד
בשני ערוצים, אחד יצירתי הומני, והשני היה לוגי ראלי. הם עבדו
יחד צד לצד והיו מבריקים שניהם.

"מתחשק לי לשיר".
"אז תשיר". משהו באמירה הפשוטה שלה נתן לי את הלגיטימציה. שרתי
את "אצא מדעתי עבורך" של סטינג.
היא הקשיבה למילים:
"לבנה, אחות / את תהיי מדריכתי. / באורך הכחול / אתחבא. / כל
האנשים הטובים / ישנים הלילה. / אני לבדי לגמרי / באורך הכסוף.
/ אבהה בפניך לאורך כל הלילה. / אצא מדעתי עבורך".
הסקסופון מהשיר הדהד באוזני. ליר זמזמה את הלחן גם היא. כשהיא
שרה, נידמה לי שהעולם עוצר. יש לה קול שכאילו נולד בערבות
הפרועות של אפריקה. קול שנדד על הים בספינות גדולות וחצה יבשות
על סוסים וגמלים. אבל היא שרה כל-כך מעט. היא שרה רק כשהיה לה
שמח.
מוזרה כזאת. לא מוכנה לשיר שירים עצובים. שירים נוגעים. לא
אוהבת את המקומות שזה לוקח אותה אליהם. "גם זה רעל" היתה
אומרת. לא ראתה הבדל בין רעלים פיזיים לרעלים רוחניים. היו
פעמים שכל-כך קינאתי בה על הראיה העמוקה הזאת. ואז פשוט למדתי
להודות לגורל שהפגיש בינינו, כך שהיא יכולה לחלוק את הראיה
הזאת איתי. אני לומד ממנה כל-כך הרבה.

שמתי לב פתאום שאנחנו שוב שותקים. היא שלחה יד לטלפון ואיך
שאחזה בו הוא צילצל. פעם הייתי חושב שזה צירוף מקרים. למדתי
שעם ליר זה לא ככה. היא פשוט חשה דברים. היא מרגישה אותם ברגע
שהם קורים ומגיבה הרבה יותר מהר מכל אחד שאני מכיר. היא לא
קוראת מחשבות, אבל היא קוראת כל דבר אחר אפשרי: את שפת הגוף
שלך, את הניואנסים בקול, את התחושה שאתה משדר. היא מקשיבה בכל
כולה, כאילו יש לה עוד חושים שלאחרים אין. אבל למעשה זה לא
ככה. היא פשוט משתמשת במה שלכולם יש והם לא מנצלים עד הסוף.

היא לחצה על המקש הירוק.
"הי ממוש".
"אני אצל נוף".
"סתם, על הגג. מתפאננים".
"קצת" צוחקת. "ג'וינט אחד זה לא נחשב".
"כן, אני אבוא עוד מעט, אחר-כך. זורמת, נראה... בינתיים טוב לי
פה".
"טוב בייבי. אז נדבר אחר-כך".
"כן. גם אני. ביי".
היא הניחה את המכשיר שוב בצד.

"הלוואי בכלל לא היה לי אחד".
"את תמיד יכולה לנתק אותו".
"אני לא. עכשיו זה מאוחר מידי. התרגלתי. רעל, רעל, רעל"....
"זאת היתה מירב"?
"כן. היא רוצה שאבוא אליה". לא יכולתי להבין מקולה את יחסה
בנושא. זה היה קורה רק כשהיא בחרה בזה. כשהיא רצתה היא היתה
יכולה להישמע הכי טריוויאלית בעולם. אי אפשר להוציא ממנה אף
רמז על רגש בנושא. אבל לרוב היא היתה מלאה ברגש.
"אז תלכי"?
"אני עוד כאן, רואה? לחץ"...
היא תמיד נזפה בי על החרדות המוגזמות.

אנחנו שונים בכל כך הרבה דברים. היא ספונטאנית וזורמת, אני
מתוכנן לדקה. היא חיה את הרגע והלאה, אני מתעד ומנתח את העבר.
היא מסרבת ליפול למקומות הנמוכים של הרוח, גם אם זה אומר
להתעלם מקשת שלמה של רגשות שנראים בעיניה שליליים. אני כולי
ספקטרום של רגשות. היא טועמת מזה ומזה. אני מתעמק בצורה
אובססיבית עד שאני ממצא את העניין עד תום.

"מתי נוסעים"?
היא הביטה בי מעבירה את שיערה בידיה. מחפשת קצוות מפוצלים. לא
יכולה לשבת בשקט שניה. לא יכולה שלא יהיה לה משהו ביד להתעסק
איתו.
"מתי את רוצה"?
"אפשר שבוע הבא. שישי שבת".
"מתאים. אתה מארגן או אני"?
"נעשה את זה ביחד. נחלק את העבודה".
"ואת מי עוד נזמין".
ידעתי. היא חשבה על מירב.
"את מי שבא לך".
"טוב ניסע רק שנינו".
"אני אמרתי את מי שבא לך".
"אתה אמרת שאתה לא רוצה שמירב תבוא".
יום אחד אני אתרגל ולא אנסה בכלל להסתיר ממנה דברים. אז אני לא
אוהב את מירב. לא ממש. משהו בנו מתנגש.
"אולי נזמין את שגית"?
"את שגית אני אוהב".
"טוב, אז אני אדבר איתה מחר. ועכשיו אני זזה חמוד שלי". היא
התרוממה, נהנית מהסחרחורת שפקדה אותה לרגע מהתנועה הפתאומית
וההשפעה של הג'וינט.
אני לא קמתי מהמעקה. היא ניגשה לנשק לי על הלחי.
"ביי", אמרה בחיוך שלפעמים התחשק לי לרצוח אותה כשראיתי אותו.
חיוך זחוח כזה שאין לאף אחד אחר חוץ מלה.
נשקתי לה חזרה.
"ביי", אמרתי, "דברי איתי מחר".
"טוב לחץ". היא המשיכה לחייך בצורה המרגיזה הזאת. חיוך כזה
שאומר: אני יודעת כל מה שעובר לך בראש, אני יודע כל מה שעובר
לך בלב. אני יודעת למה אתה בוחר לא להגיד לי את זה. אני מעריכה
אותך על שאתה עושה את זה.
רציתי לירות בה.
רציתי שהיא תישאר תמיד.
היא נעלמה בחדר המדרגות משאירה לי לבנה אחות הולכת ומתמלאת
והדהוד סקסופון ג'אזי וכמהה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
עשיתי ביד לידיד
שלי.
הוא לא גמר.
די התאכזבתי
וקראתי לאמא
שלו.
היא אמרה לי לא
לבוא אליהם
יותר


ואני שואלת:
למה? היה לי
כוונות טובות!!


ילדה קטנה


תרומה לבמה




בבמה מאז 24/2/03 12:14
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מיקאל אמיר

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה