התחלת הסוף. לפנות ערב אני חוזר הביתה. אני פותח את הדלת
ונכנס, ועוד לפני שאני מספיק לסגור אותה כבר נשמע קולה של
וַרְדה מהסלון שבקצה השני של הדירה. "נו רוּבִי, הבאת משהו?"
היא קוראת אליי בקול רם.
אני סוגר את הדלת מאחורָיי ושֹם את התיק שלי על כיסא במטבח;
הכניסה לדירה שלנו היא מהמטבח. "לא, לא היה שם אף אחד," אני
קורא בחזרה.
ורדה ואני גרושים אך גרים ביחד, בדירת הרַכֶּבֶת הקטנה והצפופה
הזאת שבקומה החמישית בלי מעלית של בניין טרום מלחמת העולם
השנייה, בצד המזרחי של מָנְהַטְן, בעיר ניו-יורק
שבארצות-הברית. אבל לא נשאר לנו עוד הרבה זמן לחיות ככה. בעוד
כמה ימים ורדה חוזרת ארצה. היא סוף- סוף הבינה שאם היא לא
תעזוב מהר את ניו-יורק היא תמות מהר בניו-יורק, והיא החליטה
שהיא רוצה עוד לחיות קצת, ושהמקום הכי טוב בשבילה לחיות הוא
ישראל. שבועות ספורים אחרי המראתה אעזוב גם אני את ניו-יורק
ואסע מערבה למדינת קולורדו, להמשיך שם את לימודָיי.
"אז מה נעשה?" קולה נחלש עכשיו, ואני שומע את הדאגה שבו יותר
מאשר את השאלה עצמה, דאגה של אדם נזקק וכואב.
אני עובר מקרון המטבח דרך קרון חדר השינה ונעצר בכניסה לקרון
הסלון. ורדה היפה יושבת על הספה מתחת לחלון האחד והיחיד
שבדירה. בְּרוֹנְקוֹ החתול צנוף לידה. כבר חושך בחוץ, ומנורת
העמוד שבפינת החדר דלוקה ומפזרת אור צָהַבוֹנִי חמים על תלתליה
השחורים. פיה מתפלש כלפי מטה. עיניה הגדולות מביטות בי בתחינה.
היא עצובה, ורדה. אני מחייך אליה ואומר בעדינות, "אני אעשה לנו
משהו לאכול, ואחר-כך אני אלך לטָיימְס-סְקְוואֶר, אולי שם אני
אמצא משהו, בסדר?"
"בסדר," היא עונה.
אני מתיישב על הספה לצידה הפנוי של ורדה, קרוב אליה. ברונקו
בצד השני. היא לא זזה, מבטה נשאר תלוי על מפתן הסלון שם עמדתי
רגע לפני כן. אני מביט בצדודיתה וכורך את זרועי ברכות סביב
כתפיה, מאמץ אותה אליי. היא רפה מאוד, אין בגופה כל התנגדות.
אנחנו יושבים כך בשתיקה רגע ארוך ובסופו אני מנשק לה על לחייה.
"יהיה בסדר וַרְדִי," אני לוחש לתוך אוזנה, "אנחנו נחזיק מעמד
עוד קצת בלי ובסוף נמצא משהו." אני מתכופף וחולץ את נעלָיי,
ואחר ניגש למטבח להכין ארוחת ערב.

קניות בטיימס-סקוואר. אני יודע שמוכרים גְרָאס
בטיימס-סקוואר. אני יודע שמוכרים שם כל מיני סמים, לא רק גראס.
אולפני הטלוויזיה בהם אני עובד נמצאים לא רחוק מהכיכר המלבנית
המהוללת הזו ואני חוצה אותה פעמיים בכל יום, בבוקר בדרכי אל
האולפנים ואחרי-הצהרים בדרכי הביתה, וכשאני עובר בה, תמיד
בהליכה מהירה, אני רואה, שומע ורואה, את המסחר המתנהל באופן
גלוי למדיי, למרות שאני לא ממש מסתכל ולא ממש מקשיב למה שקורה.
אך אף פעם לא קניתי שם כלום. פשוט לא היה צורך, כי לורדה היה
כל השנים קשר עם סוחר סמים אחד חברותי מאוד שהיה מקבל קליינטים
אצלו בבית. כל מה שהייתה צריכה לעשות הוא להרים אליו טלפון,
לקבוע אתו זמן ולגשת אליו. הוא היה אמנם מעט יקר יותר מסוחרי
הרחוב, והוא דרש מינימום רכישה מעט גבוה יותר, אבל הוא היה
בטוח, והוא היה נחמד, והוא היה מהיר, והוא היה נקי, וכמעט בכל
זמן היה לו מה שרצתה ובאיכות טובה, והכי יפה, אפשר היה אפילו
לקנות אצלו עם כרטיס אשראי! ברשותו נתלוויתי אל ורדה כמה פעמים
בלכתה אליו, ובשיחות קצרות וחביבות שהיו בנינו הוא סיפר שהוא
באמצע שנות השלושים לחייו, ושהוא מוזיקאי, מנגן על סקסופון
וחצוצרה, אך מתפרנס בעיקר ממתן שיעורי מוזיקה, ושהוא משלים את
הכנסתו עם מעט סחר בסמים לחוג אנשים מצומצם בלבד וללא כל
שאיפות התפתחות בכיוון הזה. הסידור שהיה לנו אתו היה מצוין ללא
ספק, עד שיום אחד, רק לפני זמן לא רב למזלנו, צלצלה אליו ורדה
לקבוע תור ולחרדתה נשמעה מעברו השני של הקו ההודעה המוקלטת של
חברת הטלפונים שמודיעה על ניתוק המספר. וכך נזרקנו לרחוב,
פשוטו כשמעו, ומאותו יום נעשו חיינו קשים יותר.
אני יכול להתאפק אם אין לי גראס. אני יכול להימנע לגמרי מעישון
אם אני ממש רוצה. וכשאני מתעסק עם סמים זה בכל מקרה רק עם
גראס. לורדה, לעומתי, יש בעיה, בעיה רצינית מאוד. קוקאין הוא
הבעיה שלה. קוקאין הוא גם הסיבה לכך שהיא מסתלקת מניו-יורק
וחוזרת ארצה, לפני שיהיה מאוחר מידיי. בימים אלה היא מעשנת
גראס כתחליף לקוקאין כי הוא פחות מזיק, אבל היא יודעת שזה לא
פתרון, ושהיא תיאלץ להתנקות לגמרי אם ברצונה להציל את עצמה.
היא מאמינה שבארץ היא תצליח. גם אני מאמין.
כיכר טיימס-סקוואר כרגיל הומה בני-אדם. בהגיעי אני תכף מזהה את
הסוחרים. הם ממלאים את הכיכר, נערים ונערות ברובם, כולם שחורי
עור, כולם דומים כל כך אחד לשני, מקפצים במין תזזית ממקום
למקום, מאדם לאדם, כמו נחיל ארבה הפושט ומקפץ בשדה מצמח לצמח,
ותוך כדי קפיצותיהם הם משמיעים את דבר מרכולתם; "סֶאס-קוֹאוּק,
סֶאס-קוֹאוּק," הם מצרצרים. אינני מתמהמה, אני לא אוהב את
המקום הזה, בעיקר לא בלילה. לגמור את העניין כמה שיותר מהר
ולהסתלק משם, אני מקווה בלבי.
ברחוב 42 ליד השדרה השביעית אני יוצר מגע עיין חטוף עם הנער
הראשון המִתקפץ ומצרצר לידי. "תן לי שקית סֶאס של עשר," אני
ממלמל לעברו מתחת לאפי. ממש ילד הוא נראה לי, סוחר הסמים הזה:
חבוש כובע בֵּייסְבּוֹל עם המצחייה משוכה לאחור ולבוש בבגדים
תפוחים הגדולים עליו בכמה מידות. אבל אני יודע שמראהו הילדותי
ולבושו המרושל כלל לא אומרים שהוא לא מסוכן.
"בוא אחרָיי," הוא אומר לי ופותח בצעידה מהירה לכיוון
בְּרוֹדְוֵוי.
מה בוא אחריי, אני תוהה לעצמי, אין לו את החומר עליו? אולם
אינני מכיר את הכללים של טיימס-סקוואר ובלית ברירה אני נשרך
אחריו, במרחק מה ממנו, שולח תוך כדי הליכתי מבטים בהולים
לשמאלי ולימיני. הוא נעצר ליד שני תאי טלפון הצמודים אחד לשני
ונכנס אל אחד מהם. אני נעמד על מקומי.
"בוא הנה נו, מה הבעיה שלך?" נשמע קולו של הנער מתוך התא, כעוס
במקצת.
אני מתקרב בזהירות לפתח התא, מהסס לרגע ונדחק פנימה. ופתאום
אנחנו כה סמוכים אחד לשני, אני וסוחר הסמים הצעיר, רק מכשיר
הטלפון מפריד בנינו.
"נו תן לי חמש כבר!" הוא אומר. מבגדיו נודף ריח רע של משהו
רקוב, כמו עובש. אין לי אפילו לאן להירתע ממנו.
"חמש?" אני מתפלא. "אבל אמרתי שאני רוצה שקית של עשר."
הוא מסתכל עליי רגע במבט בוחן. "בסדר, הבנתי מה שאתה רוצה, אתה
נותן לי חמש ומחכה פה, ואני הולך להביא את החומר, ואז אתה נותן
לי עוד חמש, אוֹקֵיי?"
השיטה שהוא מציע נשמעת לי מוזרה משהו, אבל מה אני יכול לעשות?
זה מה שיש. באִי-רצון מוסתר אני מוציא כמה שטרות של כסף מכיס
הז'קט שלי - יש לי איתי מוכנים לשליפה שטרות מכל הסוגים כי
כשקונים סמים ברחוב כדאי להימנע מהצורך במתן עודף, לפחות את זה
למדתי כבר. "ואני רוצה לראות את החומר לפני שאני לוקח," אני
מפליט ומושיט לו שטר של חמישה דולר.
הנער חוטף את השטר מידי וחוזר על דברָיי באיטיות, "אתה רוצה
לראות את החומר לפני שאתה לוקח." אני מהנהן. "אז זה יעלה לך
עוד חמש, תן לי עוד חמש." אני נותן לו עוד שטר. שיהיה, אני
מעודד את עצמי, עוד חמישה דולר, לא נורא. "חכה לי פה," הוא
אומר ועוזב בזריזות את התא.
ומה עושים עכשיו? חולפת השאלה במוחי. אני לוקח לידי את שפופרת
הטלפון ומצמיד אותה לאוזני, לא להיראות כאילו אני סתם יושב
בתוך התא. בתא הצמוד מתווכח מישהו על משהו בטלפון. הוא חובט
באגרופו על דופן תאו תוך כדי דיבור. "טוב שחושך," אני מדבר
לתוך השפופרת, "דברים הם פחות ברורים לכולם בחושך, נכון? נו
שיחזור כבר, הילד הזה."
אבל לא הילד הזה חוזר. ילד אחר מופיע פתאום בפתח התא ומצווה
עליי: "תביא עשר!"
"למה עשר?" אני מוחה, שפופרת הטלפון עדיין בידי. "אני חייב לכם
רק עוד חמש. איפה הבחור השני?"
"זה בסדר, אני חבר שלו, ואצלי זה עוד עשר, אתה מבין?"
ביד מהססת אני מניח את השפופרת בחזרה על כנה, אובד עצות ממה
שקורה פה.
"נו תחליט כבר," הוא אומר בקוצר רוח, "רוצה שקית של עשר או לא?
אין לי את כל הערב פה בשבילך, יש לי עוד קליינטים שמחכים לי."

"אוקיי, תן לי."
"אז תביא עשר!"
שוב בגלוי אני שולף כמה שטרות, בוחר אחד של עשרה דולר ונותן
לו. אולי זו טעות להראות להם כמה כסף יש לי, חולף בראשי הרהור.
"ואמרתי לחבר שלך שאני רוצה לראות קודם את החומר," אני אומר
לו. מועקה מתפשטת בבטני, חוסר אונים, לא יעזור לי כבר, אני
יודע שאני בידיהם והם יחליטו מה לעשות בלי קשר למה שאני מבקש.

"בוא!" הוא אומר. אנחנו יוצאים מהתא. באמצע הרחוב, תכף אחרי
כן, הוא פתאום פונה שמאלה, יורד לכביש וחוצה אותו בריצה כשהוא
מתמרן במיומנות בין המכוניות הנעות כמו חתול משעט. ואני
בעקבותיו, מסורבל, מבוהל. בהגיעו לצדו השני של הכביש הוא פונה
חזרה לכיוון השדרה השביעית. הוא צועד מהר ואינו מסתכל אחורנית
אפילו פעם אחת לוודא שאני אחריו, אבל אני יודע שהוא יודע שאני
שם; לחֶבְרֵה האלה יש עיניים בגב.
"טָיירוֹן!" אני שומע אותו קורא למישהו, "בוא הנה, יש לי פה
מישהו שרוצה שקית של עשר, והוא רוצה לראות את החומר." ובן-רגע
מופיע לצדי מתוך קהל העוברים והשבים בחור נוסף, גם הוא שחור,
אך נראה מבוגר מעט יותר מהשניים האחרים.
"איפה הכסף?" הוא שואל אותי.
"עוד כסף? וכמה אתה רוצה?" אני אומר, מבולבל ומותש כבר
לחלוטין.
"אמרת עשר לא?" הוא אומר בחיוך נבזי, "מה, אתה רוצה לתת לי
עוד?"
תוך כדי הליכה אני מוציא עוד שטר של עשרה דולר והוא מייד סוחב
אותו מידי במין אגרסיביות מכוערת כזו, ללא שום היסוס, ללא שום
פחד, כאילו הכסף הזה שייך לו. הוא יודע שכוח ההתנגדות שלי אזל
לגמרי. זהו זה! אני שואג בתוכי בלי להשמיע קול, אני לא מבזבז
פה יותר גרוש! והשאגה הפנימית הזו מחזקת אותי מעט. ואז, לפתע
נתחב משהו לתוך ידי. אני מעיף מבט מטה ורואה את שקית הניילון
הקטנטנה. בבהילות אני מכניס את היד עם השקית לתוך כיס הז'קט
ותכף מרים עינָיי חזרה. סוחר הסמים הממולח כבר לא נמצא לידי.
לעוף מפה! אני אומר לעצמי. אני בולם על מקומי ומבלי להביט
שמאלה או ימינה מסתובב אחורנית ופותח בהליכה מהירה החוּצה
מהמקום המגעיל והצפוף הזה, והביתה.
על ברודווי, שלושה או ארבעה בלוקים של רחובות אחרי
טיימס-סקוואר, אני מאט קצת את קצב הליכתי. "עבדו עלָיי," אני
ממלמל לעצמי ברגשות מעורבים, רגשות של הקלה, רגשות של ציפייה,
רגשות של אשמה. "מה שלא יהיה הם עבדו עליי, המָנְיאַקִים האלה,
איך הוציאו ממני שלושים דולר. עוד מעט נראה על מה, רק להירגע
קצת קודם." תשובה אפשרית על מה בזבזתי שם שלושים דולר אני מקבל
מייד.
קול צרוד של גבר נשמע מאחורָיי: "אדוני, אדוני, חכה רגע."
אני זורק מבט אחורה ורואה איש שחור מבוגר לבוש בלוֹיים, כובע
צמר מתוח על ראשו. הוא פותח פֶּה חסר שיניים ומצטחק, וממהר
להיצמד אליי. אני ממשיך בהליכתי, מתעלם ממנו.
"למה נתת לילדים האלה שם לסדר אותך ככה?" הוא אומר, "לא ראית
שהם סתם ילדים משוגעים?"
"מה אתה רוצה ממני?" אני מחזיר לו.
"אם יש לך כל כך הרבה כסף שאתה יכול לפזר אותו ככה אז אולי
בבקשה תיתן גם לי קצת?" הוא מושיט לעברי כף יד רזה. "אני סתם
הוֹמְלֶס זקן ודפוק. בבקשה, נדבה."
"עזוב אותי," אני אומר לו בעייפות.
אבל הוא אינו מרפה ממני. אנחנו חוצים יחד את הרחוב והוא ממשיך:
"אתה יודע מה הילדים האלה נתנו לך שם בשקית? הם נתנו לך כמה
חתיכות גומי, זה מה שהם נתנו לך." אני בולע את מעט הרוק שנשאר
לי בתוך גרוני היבש. "תשמע," הוא מציע, "תן לי עשרה דולר ואני
תכף מביא לך קצת סֶאס אמיתי, ואז אולי תיתן לי גם איזה נדבה.
אָה? מה אתה אומר, איש צעיר?"
"אני אומר שתעזוב אותי כבר!" אני פולט ומגביר את מהירות
צעדָיי.
"אוקיי איש," הוא מוותר ועוזב אותי במנוחה.
אני גורר את רגלָיי במורד ברודווי, גבי כפוף, ראשי אטום. ברחוב
26 אני פונה שמאלה, חוצה את השדרה החמישית ונכנס למֶדִיסוֹן
סְקְוואֶר פָּארְק. הפארק, שהוא באמת גם פארק וגם מרובע, נמצא
לא רחוק מביתי. אני אוהב את המקום הזה, בא הרבה לשבת שם. הוא
מובלעת שקטה, נעימה, בטוחה בכל שעות היום והלילה, בתוך עיר
סוערת, טורדנית, מסוכנת בכל שעות הלילה והיום. אני מוצא ספסל
פנוי  ונושר עליו.
אני עוצם את עינָיי ובמשך כמה רגעים לוקח נשימות עמוקות
וקצובות. זו שיטה להרגעה עצמית, שעובדת טוב רק אם אתה מצליח
להתרכז במשהו, דבר אחד מסוים, והכי חשוב - חיובי. שקית הניילון
הקטנה שבכיס הז'קט שלי היא שמעסיקה את מוחי אבל היא לא הדבר
החיובי בדיוק, לכן אינני נרגע כלל. להפך, המתח בתוכי רק גובר.
אני נכנע בסוף ללחץ ודוחף את ידי לתוך הכיס. בתוך הכיס אני
ממשש באצבעותיי את השקית: היא תפוחה ורכה, יש בה משהו. אני
מוציא אותה. באור העמום של מנורת הגן שלצד הספסל אינני יכול
לראות בבירור מה יש בתוכה. בזהירות רבה אני משחרר את רוכסן
הפלסטיק, מקרב את השקית לאפי ומרחרח: כלום. ניילון. פלסטיק.
שום זכר לריחו המתוק והמוכר של הגראס. ייסורָיי הולכים
וגוברים. אני תוקע אגודל ואצבע לתוך השקית, מעלה בהן קצת
מהחומר שנמצא בתוכה ומביט בו. "ההומלס ההוא צדק,
קִיבִּינִימָט," מתפרצת ממני געייה, "זה גומי! זה חתיכות של
מוחק בצבע ירוק כמו של גראס, שמישהו העביר בפומפייה כמו גזר
מרוסק. כוּס האימא שלהם, הבני-זונות האלה שם." בשאט נפש שלא
הרגשתי כבר הרבה זמן אני קם מהספסל, ניגש לפח זבל ומעיף לתוכו
את השקית הארורה.
הדירה בה ורדה ואני גרים נמצאת ברחוב 22, בין השדרה הראשונה
לשנייה. ליד פתח הבניין אני נעצר ובו-במקום מחליט לעשות עוד
סיבוב אחד ואחרון בסֵיינְט מָארְקְס פְּלֵייס באִיסְט
וִוילֶג', אולי יתמזל מזלי בכל זאת לפני שאני סוגר את היום
הדפוק הזה. הייתי שם מוקדם יותר היום ולא ראיתי בסביבה אפילו
סוחר סמים אחד. אני יורד על השדרה הראשונה ומתקרב לצומת סיינט
מארקס; ידיי נתונות בתוך כיסי הז'קט, אצבעות השמאלית בכיס
השמאלי, צלובות בשביל המזל הטוב, אצבעות הימנית בכיס הימני,
לופתות את מעט שטרות הכסף שנותרו לי. כבר ממרחק, מקצהו השני של
הבלוק, אני מבחין בוֶונוּס השמנה והגבוהה עומדת במקומה הקבוע
בפינה הדרומית-מזרחית של הצומת, בולטת מעל כולם. שטוף שמחה אני
חוצה את הרחוב, ומבלי להקפיד אפילו על כללי זהירות מינימליים
אני ניגש אליה בהליכה מהירה, בריצה כמעט, מחפש את עיניה.
היא מייד שמה לב אליי ומברכת אותי: "הָיי חמוד, מה שלומך? רוצה
משהו היום?"
במקום הזה אני מכיר את האנשים, מכיר את הכללים, פה אני מרגיש
כמו בבית כבר. "היי וונוס," אני משיב לה, והיא מתלווה אליי.
ריח הבושם החזק שלה בא לאפי; כאן הם לא רק בסדר, כאן הם גם
מריחים טוב. "אני חושב שאני אקח היום שקית של עשר....לא
רגע....בעצם תני לי שתי שקיות של עשר."
"יש מסיבה הערב?" היא מתלוצצת איתי. "תשמע חמוד, אני יכולה לתת
לך שקית של שלוש עשיריות בעשרים-וחמש, רוצה?" היא מכניסה את
ידה הכבדה אל כיס פנימי בתוך מעילה הענק.
"תביאי," אני עונה מייד. אני שולף את שטרות הכסף, היא שולפת את
השקית, ובעת ובעונה אחת מחליפים הכסף והשקית ידיים ותכף
מוטמנים בתוך כיסים. והעניין גמור.
"בָּיי," אני מברך לשלום את וונוס המושיעה, הנהדרת, שברגע זה
כשְׁמָה כן היא ממש, וללא עיקוב אני פונה משם וממהר הביתה.
כבר בחדר-המדרגות אני שומע את המוזיקה של לֵאוֹנַרד כֹהן,
מפלסת דרכה בין כל מיני מנגינות אחרות וקולות אדם וריחות
מאכלים שמרחפים בחלל הסגור והלא מאוּורר. אני יודע שלאונרד כהן
נובע מהדירה שלנו, כי ורדה משוגעת על הזמר הזה; השירים העצובים
שלו מצליחים איכשהו להרגיע אותה. תוך כדי העלייה במדרגות לקומה
החמישית אני מדמה לעצמי את ורדה: היא וודאי יושבת עכשיו כולה
מכוּוצת במטבח, ליד הבּוּם-בּוֹקְס שלה, הרדיו-טייפ הנייד עם
הרמקולים מפוֹצצֵי המוח, שותה קפה עם סיגריה ומקשיבה ללאונרד
כהן, בניסיון מר להעביר את הערב הזה בלי הָיי.  
אני פותח את הדלת ונכנס למטבח. ורדה מביטה בי מהשולחן. אני
מתיישב בכבדות בכיסא מולה, מתחייך אליה ונאנח בהקלה. "ורדי,"
אני אומר לה, "את לא תאמיני מה שקרה לי הערב."

פעם אחרונה במגדלי התאומים. השעה שש לפנות-ערב ועל גג המִגדל
הדרומי של מרכז הסחר העולמי שנמצא בקדקודו הדרומי של רובע
מָנְהָטְן בעיר ניו-יורק שבארצות-הברית מצטופפים כמה עשרות
אנשים, אולי מאה. וָרְדָה ואני ביניהם. באנו אל מִגדלי
התאומים, The Twin Towers, כמו שכולם אוהבים לקרוא למקום
הזה, כדי לראות ביחד עוד פעם אחת ואחרונה את שקיעת השמש מהגג
הכי גבוה והכי מדהים בניו-יורק, ואחר-כך לשתות ביחד עוד משקה
אחד ואחרון בבָּר הכי גבוה והכי מדהים בניו-יורק. כי ורדה
נוסעת מחר, היא חוזרת לארץ.
אנחנו עומדים בצד הפונה למערב, מחובקים, עוקבים בשתיקה אחרי
הדיסקה הזהובה המשתחלת לה לאיטה לתוך החריץ שבין מדינת
ניוּ-גֶ'רְזִי החוּמה והשמיים הסגולים. כה שְלֵוָוה היא תמיד,
השמש, שום דבר אף-פעם לא בוער לכדור האש הזה. פס אור נטווה מִן
הדיסקה על פני המים המִתכהים של נמל ניו-יורק שבתווך, מעין צמה
מזהירה ומדויקת, וביחד נראים הם, הדיסקה ופס האור שבעקבותיה,
כמו עפיפון וזנבו. ועם השמש הנעלמת, הולכת גם הצמה ומתפוגגת.
רוח חזקה וקרה מכה בעינינו, מעלה בהן דמעות. עינינו דומעות
ואדומות, אך לא רק מהרוח אלא גם מהגְרָאס שעישָנו על הספסל בגן
של עיריַית ניו-יורק לפני שעלינו הנה. מהצד השני של הגג אפשר
לראות את גן העירייה אם יודעים איפה לחפש את הכתם הירוק הקטנטן
בתוך סבך הבטון האפור. עישָנו גראס ואחר-כך נסקנו הנה בתוך
מנהרה אנכית - המנהרה האנכית הארוכה ביותר בעולם - עד לגובה של
כמעט חצי קילומטר מעל פני האדמה. אני כל-כך אוהב את הכינוי
הזה, מנהרות אנכיות, שניתן לחללים של המעליות בבנייני ניו-יורק
הגבוהים על-ידי לא אחר מאשר יהודה עמיחי, משורר וסופר ענק.
ועכשיו ורדה ואני בהָיי, תרתֵי משמע. אנחנו מתכרבלים עמוק יותר
זה בזה ומסתכלים קדימה, מרוגשים ומרוכזים, עד שנמחק פלח השמש
האחרון מִן השמיים.
"יָאללָה, בוא נרד," ורדה אומרת בתום החיזיון המרהיב, ואנחנו
יורדים לקומה שמתחת לגג, היא קומת התצפית. אנחנו ממלאים ספלי
נייר במים ממכונת מים קרים ותופסים מקום טוב על מדרגה בפינה
הצפונית-מזרחית של הקומה, כנגד חלונות ענקיים שמתנמכים מתחת
לרגליים ונותנים לך הרגשה מהממת כאילו אתה יושב ממש על המעקה -
מעקה חשוף לגמרי בגובה של חמש-מאות מטר. פינה זו של הקומה
מאפשרת צפייה פנורמית על רובו של הכרך האדיר הזה ששמו
ניו-יורק, ומפה נתבונן יחדיו בהערצה ובדממה, פעם אחת ואחרונה,
בשמיים הנכבים ובעיר הנדלקת ומאירה את השמיים מחדש.
יותר מאשר במיליוני אורות הכרך שנראים מפה מסוֹעָרים במין
סימטריוּת בלתי רגילה, יותר מאשר בגורדי-השחקים הענקיים
שזורחים בתוך השמיים השחורים כמו ציורים סוריאליסטיים, יותר
מכל אני אוהב להתבונן מפה בלילה בגשרים של ניו-יורק: מימין,
הקרובים לכאן, גשר בְּרוּקְלִין וגשר מנהטן וגשר
וִוילְיָאמְסְבּוּרְג, הם מחברים את מנהטן עם רובע ברוקלין
כשמתחתם זורם לו בנחת האִיסְט רִיבֶר, וקצת הלאה, גשר
קְוִוינְסְבּוֹרוֹ, הוא מחבר את מנהטן עם רובע קְוִוינְס;
ומשמאל, גשר ג'וֹרְג' וֹושִׁינְגְטוֹן, אותו רק בקושי אפשר
לראות מכאן, אבל אפשר, הוא חוצה את נהר ההָדְסוֹן ומחבר את
מנהטן עם ניו-ג'רזי. בלילה מוארים הגשרים והכבלים שתומכים אותם
באלפי אורות נוצצים שעל רקע החושך מדגישים מאוד את צורתם,
וממרומי מגדלי התאומים הם נראים אז כמו ספינות מפרש העוגנות זו
לצד זו בנמל. הגשרים הופכים לאוניות, הכבלים התלויים באוויר
מצטיירים כמשולשי מפרשיהן. הם מזכירים לי את דגמי האוניות
שהייתי בונה פעם, בימי נערותי, אוניות של מגלי עולם או ספינות
של שודדי-ים. היו לי המון. אני מתגעגע אליהן, אל אוניות
נעורָיי - הן אבדו לי ביחד עם הנעורים - ואתגעגע גם לגשרים של
ניו-יורק. הנה, הגעגועים מתחילים כבר עכשיו.
ואתגעגע גם לורדה. אני מעיף בה מבט. היא משקיפה קדימה, סמוקת
לחיים, וודאי מסתכלת על האֶמְפַּייר סְטֵייט בִּילְדִינְג.
הבניין עומד בקו ישר מולנו, במרכז מנהטן, בולט משאר הבניינים
גם בגובהו וגם בשלושת צבעי האורות שמציפים אותו בלילה, אדום,
לבן וכחול, צבעי הדגל האמריקאי. היא נוסטלגית עכשיו כמוני,
ורדה, אני חושב. היא אוהבת את האמפייר סטייט בילדינג. תמיד
אהבה אותו. בילדותה ראתה את הבניין הנערץ בסרטים ובתמונות
והתאהבה בו, ועוד לפני שהגיעה לארצות-הברית הוא הפך בשבילה,
כמו בשביל רבים אחרים, לסמל של אמריקה כולה. איך שהיא התרגשה
אז, לפני שנתיים או שלוש, לשיר עם המקהלה שלה בלוֹבִּי המפואר
שלו. זה היה ערב חג המולד והם שרו מזמורי חג לכבוד ציבור הבאים
לבניין. היא הייתה גאה ומאושרת, ואני עמדתי בצד מתבונן בה,
מאושר וגאה גם אני.
אני עדיין אוהב את וָרְדִי. כך אני אוהב לקרוא לה, ורדי. אינני
חושב שאי פעם אפסיק לאהוב אותה. היא תחסר לי מאוד: החום שלה,
הריח שלה במיטה, היופי שלה כמובן, הרֵיעָה והרעיה שהיא הייתה
לי, הדאגה שלה לצרכָיי, הצחקוקים שלה מהדגדוגים שלי, הצחוקים
שלה מהבדיחות שלי, כן,  ידעתי להצחיק אותה, זה היה כה חשוב
לדעת להצחיק אחד את השנייה, ואפילו ההתעצבנויות שלה, שכל-כך
הרגיזו אותי לפעמים. כל אלה יחסרו לי איתה. אסור לי להגיד לה
את הדברים האלה עכשיו כי הם סתם יגרמו לבלגן ולכאבי לב
מיותרים, אבל הם נכונים, ובכל מקרה היא יודעת אותם, ברור שהיא
יודעת אותם. יותר מכך, היא הייתה נשארת איתי, היא לא רצתה
לעזוב בכלל; אני הוא זה שיזם את ההיפרדוּת. כמה עצוב לי על
שחיינו המשותפים לא עלו יפה. לבי נכמר מכך שחייה הפרטיים של
ורדה השתבשו פה בניו-יורק.  
היא באה הנה כדי להגשים חלום: להיות זמרת גדולה. מאז ימי
נעוריה ועד היום היה לה קול מצוין, גם לדעת מומחים מקצועיים
וגם לדעתי הלא מקצועית, אולם משום מה, ואין לכך שום הסבר
הגיוני, היא אף-פעם לא הצליחה לשיר טוב בשפה העברית. אז
כשגדלה, ברגע שעמדה ברשות עצמה, היא קמה ונסעה לניו-יורק. היא
למדה לשיר באנגלית, אפילו בצרפתית, ובמשך זמן-מה הלך לה לא-רע:
שירה במקהלה, הופעות בבַּרִים או במועדוני לילה קטנים. אולם עד
מהרה התברר שיש לה בעיה גם עם המבטאים הזרים. היא לא הייתה
"אמריקאית" מספיק, או "צרפתייה" מספיק, למרות קולה המרשים.
מקרה שקרה הוא דוגמה טובה לכך: ורדה ואני הכרנו בהופעה אחת שלה
בבַּר נחמד בוֶוסְט וִוילֶג' שבמנהטן. ואיך הכרנו? אני זיהיתי
משהו ישראלי אצלה, במבטאה, אולי גם בדרך התנהגותה על הבמה בשיר
של סְטִיבִי נִיקְס שהיא שרה באנגלית, ואחרי שגמרה לשיר ניגשתי
אליה ושאלתי אותה אם היא במקרה ישראלית.
ואחר-כך היא התחילה עם הקוֹקָאִין ועם ההרס העצמי, ומערכת
היחסים המצוינת שבינינו לא אחרה להתקלקל גם כן. בעיקר נפגע
הקשר ההדדי: התלות של ורדה בי גברה, התלות שלי בה נחלשה. די
מהר הפכו החיים המשותפים שלנו ללא מאוזנים ולא בריאים, אולם
נשארנו ביחד עוד זמן רב כי לא ראינו מה קורה לנו, או שאולי לא
רצינו לראות. ובסוף, הייתי אני זה שדחף אותנו לוותר אחד על
השני, הייתי אני זה שראה כי אין עוד בכוחי לתמוך בה ואין עוד
בכוחה לחזק אותי, הייתי אני זה שרצה את העצמאות שלו בחזרה, את
החופש שלו.
לרווחת לִבי ורדה הסכימה - הבינה והסכימה - שעלינו להיפרד,
ואכן גמרנו יפה, עם הרבה אהבה וללא כל איבה, ממש עד הרגעים
האחרונים שלנו ביחד כאן עכשיו, ברוּם מגדלי התאומים. גמרנו
יפה, אבל הלב בכל זאת כואב. אבל אני מתעקש להשתכנע שיהיה בסדר.
ורדה תחזור לארץ, כי בסופו של דבר המקום הכי טוב בשבילה הוא
הארץ. היא תהיה שם בין אנשים שאכפת להם ממנה, ותִתנקה במשך כמה
שבועות מהסמים ומכל השאר, ואז היא תתחיל ללמד ילדים זִמרה
ופיתוח קול; יש לה כבר הזמנה מקוֹנְסֶרְבַטוֹרְיוֹן אחד בדרום
הארץ. ואני אסע להרי הרוֹקִיס, לעיר בשם בּוֹלְדֶר שם נמצאת
אוניברסיטת קוֹלוֹרָדוֹ, ואתמסר לאוויר ההרים ולאווירה
האקדמית, ואתחיל את לימודיָי בתחום התקשורת שאני אוהב כל כך,
וחיינו, למרות שיהיו נפרדים, ימשיכו.
"מאָיי-טָאיי טָיים?" פונה אליי ורדה בחיוך מתוק, מתכוונת
למשקה ההָוַואִי, מאָיי-טָאיי, האהוב ביותר על שנינו.
"כן," אני משיב בהנהון, " הגיע הזמן. מאיי-טאיי טיים!"
אנחנו קמים, ביחד נותנים עוד מבט אחד ואחרון על העיר הגדולה
שלמטה, מנענעים ראשינו, כמו אומרים אחד לשני, 'כן, זהו-זה,
צריך ללכת, מה לעשות', ועוזבים שלובי זרוע את המקום. אנחנו
מחכים במבוא כמה רגעים עד שמגיעה המעלית, ושוב נכנסים למנהרה
אנכית וצונחים שבעים ומשהו קומות לקומת ביניים, ומחכים לעוד
מעלית, ונכנסים למנהרה שנייה וצונחים עוד איזה ארבעים קומות עד
לקומת הקרקע, ועוברים למגדל התאומים הצפוני, ונכנסים גם בו
למנהרה ענקית ונוסקים עִמה עד לקומה המאה-ושתיים, ובאים אל
מקום ששמו, The Greatest Bar On Earth. הבָּר הכי אדיר על כדור
הארץ - איזה שם! איש לבוש חליפה שחורה מהודרת עומד בכניסה
מאחורי קוּפָּה רושמת. הוא לוקח מאתנו חמישה דולר לבן-אדם דמי
כניסה, פורש ידו קדימה בהגזמה מטופשת ומאחל לנו הנאה מלאה כאן
הערב, מהמַראות, מהמשקאות, מהאוכל ומהמוזיקה.
במשך כמה דקות אנחנו מדדים זה אחרי זה בתוך האולם ההומה אנשים
מכל העולם, ובסוף מוצאים שוּלחנון ושני כיסאות פנויים ליד עמוד
עגול איפשהו בָּאמצע ובלי נוף. הקטע הכי קשה במקום הזה הוא
למצוא שולחן פנוי בשעות הערב, שלא לדבר על שולחן פנוי עם נוף;
אחרת, הכל צריך להיעשות בעמידה וזה לא כֵּיף כל-כך גדול. אנחנו
מתיישבים בכבדות ונושמים לרווחה, ותוך כדי לחיצת ידיים בטפיחה
רועמת מעל מרכז השולחן מכריזים ביחד, "יש!" ומצטחקים במבוכה
משהו.
בצד אחר של האולם מנגנת להקה של מוזיקאים שירי פּוֹפּ מוכרים.
קשה לראות מפה את חברי הלהקה, אבל את רחבת הריקודים שלִפניה
המלאה בבני-אדם אפשר. אנחנו מקשיבים למוזיקה ומביטים סביבנו
כמה רגעים, סופגים את אווירת המקום. מלצרית צעירה ניגשת אלינו
ואני מזמין לנו שני מאיי-טאיי.
"בבר הזה כבר לא ייצא לי לשיר," ורדה רוחשת פתאום, כאילו
מהרהרת בקול רם. "חבל. נורא רציתי פעם."
אין לי מה להגיד על זה ואני מעדיף לא לומר סתם משהו שטותי. אני
מחייך אליה חיוך של הבנה, שם את כף ידה בכף ידי ומלטף אותה
ליטופים עדינים.
המשקאות מגיעים ומונחים לפנינו על מפיות לבנות שעליהן כתוב
בכחול השם של הבר. אני מייד לוקח את המפית שתחת הכוס שלי ושם
אותה בכיס.
"למזכרת?" צוחקת ורדה.
אני מהנהן מבלי לומר מילה.
"טוב, אז גם אני אשמור את שלי," היא אומרת, ומושכת את המפית
שתחת הכוס שלה ושמה אותה בארנקה.
אנחנו משיקים כוסות.
"לחיים!" אני מכריז.
"לחיים!" ורדה מחזירה לי, ואנחנו מוצצים מִן המשקה האלכוהולי
המתקתק והנפלא דרך קשים שקופים.
לפתע לוקחת ורדה נשימה עמוקה, מביטה לתוך עינָיי ואומרת ברוך:
"רוּבִי'לֶה, אני רוצה להגיד לך משהו." כך היא אוהבת לקרוא לי,
רובי'לה, או רוּבִי, לא ראובן. מורגש שהיא חיכתה כל הערב לרגע
הזה.
אני עוזב את כוס המשקה ונדרך בכיסאי. "אוקיי," אני אומר.
"אני מקווה נורא-נורא," ורדה מאחלת לי, "שתמצא לך אישה טובה,
ושהיא תהיה מסודרת בראש יותר טוב ממני, ושהיא תאהב אותך המון
ושאתה תאהב אותה המון, ושיהיו לכם הרבה ילדים יפים וטובים
ובריאים, ושתהיו כולכם מאושרים."
אני יושב ללא ניע, נרגש, בטני מתכווצת בתוכי. ורדה נשענת
קדימה, מרפקיה על השולחן, ונושקת לי על שפתיי, אחר מסבה חזרה
אל כיסאה ומחייכת חיוך מתוק.
ערב אחד, לפני שנה בערך, באה אליי ורדה והודיעה לי שהיא
בהריון. היא אמרה שהיא פשוט לא יודעת איך זה קרה, כי מאוד
נזהרנו שזה לא יקרה, אבל זה קרה. הייתי המום. והיא, היא דווקא
עָלזה ושָמחה. היא מייד הוסיפה שאולי זו הייתה מין ברכה סמויה,
מתנה כזו משמיים, ושהיא תוכל להתמסר לגמרי לתינוק ובכך להבריא
את עצמה מהסמים, מהכישלונות המקצועיים ומהשעמום שבחייה. כעבור
כמה ימים סוערים ישבנו להחליט מה עושים. ורדה כמובן רצתה את
התינוק. אני לא. עד לאותו יום, וורדה ידעה זאת, הייתי נגד
הפלות באופן עקרוני, עקשני וקולני, אבל פתאום, כשהדבר הופיע
אצלי בבית, הכל השתנה. בהשתפכות מהולה בעצב רב נאמתי בפניה
שאסור לנו להמשיך ככה, שזה יהיה פשע להביא תינוק לעולם כאמצעי
לפתרון הבעיות שלנו, שקודם עלינו לפתור את הבעיות, לפתור אותן
סופית ומוחלטת, ורק אז נוכל לחשוב על תינוק, כי תינוק זה
בן-אדם, בן-אדם שיהיה זקוק לנו, ולא איזה חפץ שאפשר לזרוק
הצידה אם אין זמן או כוח או חשק להתעסק אתו. ולכן, סיימתי את
נאומי, אנחנו חייבים להפסיק את ההריון.
ורדה הקשיבה לדברָיי בלי להפריע, וויתרה די מהר ללא התנגדות
ממשית. מהרגע הראשון שהיא סיפרה לי על ההריון הייתה לי הרגשה,
אם כי לא לגמרי ברורה, שהיא גרמה לו בכוונה, בניסיון נואש לתת
תכלית לחייה, אולם לא דרשתי ממנה בָּעניין, לא אז ולא אחרי-כן;
כי אהבתי את ורדה, כי  לא רציתי לראות אותה עומדת בפני אילוץ
אפשרי לשקר לי פעם נוספת. אם היא אכן עשתה מה שעשתה ויום אחד
תרצה לספר לי על כך, היא תעשה זאת מתוך רצונה החופשי וללא
לחצים. אז בכינו הרבה, ופחדנו הרבה, ובסוף הלכנו ועשינו את
ההפלה.
לאחר רגע ארוך אני הוגה, "ושתהיה גם מתוקה כמוך, האישה הזאת
שאת מאחלת לי שאני אמצא." מעט מהמתח שנוצר בקרבי משתחרר. "תודה
ורדי. אבל אני לא יודע-"
"אל תתחיל עכשיו לחפש מה לאחל לי, אתה שומע?" היא קוטעת אותי
בחיוך מתגרה. "אני יודעת בדיוק מה שאתה רוצה בשבילי וזה בסדר,
אז עזוב את זה."
"אבל אני-"
"עזוב רוּבִי! אולי בִּמקום זה תבוא פעם אחת לרקוד איתי?" היא
קמה ממקומה.
"ורדי, נו באמת," אני נאנח ומעקם את הפרצוף.
"טוב לא חשוב," היא מרפה, "אני הולכת לרקוד קצת. תזמין לי עוד
מאיי-טאיי אחד, טוב?"
"טוב," אני עונה, ועוקב אחריה כשהיא מתרחקת ונעלמת בתוך קהל
הרוקדים על רחבת הריקודים.
בא לי לראות עוד פעם אחת את פסל החרות. אני קם וניגש אל הקצה
הדרומי של הבר ומוצא לעצמי מקום ליד חלון בין שני אנשים.
מהורהר, אני נשען עם מרפקיי על אדן החלון ומביט למטה אל נמל
ניו-יורק, יותר ממאה קומות מתחתינו: בכניסה לנמל, לצדו של
גוֹבֶרְנוֹרְ'ס אַיילֶנְד והאחוזה המוארת שבמרכזו, רחוקה,
קטנה, אך ברורה מאוד אפילו מהגובה הזה, ניצבת לה על אי משלה
העלמה חרות, זקופה וגאה עם לפיד האש שבידה, דולקת בתוך הלילה
ומקרינה כלפי האוקיינוס האטלנטי והעולם כולו בהמון אורות
מחייכים. כלֵי שייט נעים סביבה בחושך, פנסיהם כמו מרחפים בחלל
האוויר השחור, מסוככים עליה. "איזה יופי," אני ממלמל לעצמי
בפעם האחרונה, "איזה יופי."
המוזיקה פוסקת. אני מסתובב ומוצא את ורדה עומדת לצדו של אחד
מחברי הלהקה, מחליפה אתו מילים. אני מנחש שהשניים מכירים מימיה
כזמרת בָּרִים; ורדה מכירה הרבה מוזיקאים בניו-יורק. חולפת
במוחי המחשבה אולי היא הולכת לשיר עכשיו ובכל-זאת לממש את
שאיפתה להופיע במקום הזה, אולם הלהקה מתחילה שוב לנגן וורדה
נעה לה בטלטולי גוף חזרה אל מרכז רחבת הריקודים. צפוף שם, אבל
מְפנים לה מקום. אנשים, שמתי לב כבר מזמן, תמיד נותנים מעין
זכות קדימה עם חיוך מבין וסולח לאדם הרוקד עם עצמו - בעיקר אם
הוא אישה.
אני מתבונן באישה היפה הזאת כשהיא מפתלת את גופה לפי הקצב,
זורקת את ידיה באוויר. גם לרקוד היא יודעת יופי, לא רק לשיר.
חיוך שפוך על פניה המשולהבים. כה חסרת דאגה היא עכשיו. טוב לי
לראות אותה ככה בערב האחרון שלנו ביחד. מחר ניפרד ומי יודע מה
יהיה. שיהיה לך טוב, ורדי, אני מאחל לה בלבי, שיהיה לך טוב, רק
טוב. ואני חוזר לשולחן להזמין לנו עוד מאיי-טאיי אחד ואחרון
במִגדלי התאומים.

בוקר של מסע. אני מעיף מבט אחרון על פני הדירה אשר בה גרנו
ורדה ואני בחמש השנים האחרונות. היא ריקה עכשיו; כל הדברים
בעלי הערך כבר נשלחו לקולורדו בשבוע שעבר, השאר נזרקו. נשארה
רק המיטה שלנו בחדר השינה, שעומדת עכשיו גלמודה, מִזרונה
הפרחוני עירוֹם, שתי כריות ישנות מוטלות עליו. מאוחר יותר
הבוקר יבוא בחור אחד, ידיד של ידיד שלי, קיבוצניק שרק הגיע
לניו-יורק ומחפש להסתדר בזול, וייקח את המיטה. אני תולה את תיק
הצד שלי על הכתף, לוקח ביד אחת את ה"קֶאט קַאבּ", "מונית
החתולים" בה נמצא ברונקו, ביד שנייה את המזוודה, סוגר עם המצח
את מתג האור שעל הקיר ויוצא לחדר המדרגות כשאני גורר אחריי את
הדלת עם כף נעלִי. הדלת נסגרת מאחורי בטריקה. וזהו, פרידה
ראשונה של היום הארוך הזה מאחורָיי.
בחוץ עוד חושך. "העיר שלעולם לא ישֵנה", כמו שאומרים עליה,
מתחילה רק עתה להתעורר. המכונית של שרות ההסעות כבר מחכה לי
בחנייה כפולה מול הבניין. נשמעת נקישה ומכסה תא המטען שלה
מתרומם, ומייד אחר-כך נפתחת דלת הנהג ויוצא גבר בריא גוף
ומתולתל שיער.
"אתה רוּבֶן?" הוא אומר בעברית ובקול רם, רם מידיי בשביל שעה
כה מוקדמת, ותיכף עולה בראשי המחשבה: ישראלי ניו-יוֹרְקִי, רק
שלא יבלבל לי יותר מידיי את המוח ביום האחרון שלי פה.
"כן," אני עונה לו בקול שקט.
הוא ניגש אליי ותופס בידו את המזוודה, ותוך כדי כך מבחין בתיבת
הפלסטיק המחוּררת שבידי. "מה יש בקופסה הזאת?" הוא שואל בקול
מבשר רעות.
"החתול שלי," אני אומר.
"לא לוקח אותו!" הוא אומר בכעס ומניח את המזוודה על הקרקע
בחבטה. "למה לא אמרת כשהזמנת רכב שיש לך חיות? אני לא לוקח
חיות באוטו שלי, מצטער מאוד." הוא מתחיל לצעוד חזרה למכוניתו.
אני נלחץ. "מה הבעיה?"
"הוא ילכלך לי את האוטו. אני אזמין לך מישהו אחר."
"חכה רגע בחייך," אני נוהם אחריו.
הוא מסתובב אליי. "מה אתה רוצה?"
"החתול הזה לא ילכלך לך כלום, נתתי לו סם הרגעה והוא ישן עכשיו
כמו מת. הנה בוא תִראה בעצמך."
הוא נותן בי מבט עצבני בוחן. "תַראה לי נו!"
אני מתקרב אליו ומעלה את התיבה לגובה כתפָיי. האיש גבוה ממני,
ובאי-רצון מופגן, תוך גלגול עיניים, הוא מתכופף ומציץ פנימה
דרך הדלת המסורגת: ברונקו המסומם שוכב בפנים מכורבל על זוג
מכנסי טְרֶנִינְג ישנים שלי. הוא לא זז, לא אכפת לו מכלום
עכשיו.
"אתה רואה?" אני אומר, "אין לך מה לדאוג."
"והוא לא יתעורר לי באמצע הדרך ויתחיל לעשות בָּלָגָן ולכלוך
באוטו?"
"לא נו, הוא יִישן ככה עכשיו כמה שעות טובות."
האיש מתחייך, מתרכך קצת. "מה נתת לו תגיד? אוֹפְּיוּם או
משהו?"
אני מתעודד. "סתם איזה משהו מרגיע, אבל כמו שאתה רואה זה
מספיק."
"טוב יָאללָה, בוא ניסע." הוא ניגש ומרים שוב את המזוודה. "אבל
דִיר-בָּאלַק, אתה שומע?" הוא מתרה בי, "אני לא רוצה עניינים
עם החתול הזה." בזהירות מוגזמת הוא מכניס את המזוודה לתא המטען
ומוריד בעדינות את המכסה. אני נכנס עם ברונקו למושב האחורי, גם
כן בזהירות רבה ומופגנת, משתדל לא לגעת בשום דבר שלא צריך לגעת
בו. אני שם את התיבה על ברכיי הצמודות ומאמץ אותה אל חיקי.
הנהג מתיישב מאחורי ההגה, מניע את הרכב הנקי והמצוחצח שלו
ואנחנו יוצאים לדרך, אל שדה-התעופה לָה-גוּאַרְדְיָיה שברובע
קווינס.
אני מביט החוצה: דמדומי שחר. אנחנו עולים צפונה על השדרה
הראשונה. בניינֵיי השדרה, הבניינים האחרונים שלי במנהטן,
חולפים על פנָיי במהירות בזה אחר זה, כאילו מחוברים הם אחד
לשני, ולרגע נדמה לי שהם העוזבים דווקא ואני הוא הנשאר. פרידה
תמיד קשה אחרי שהות ארוכה: אפילו אם אתה נפרד ממקום שלא אהבת
לחיות בו, ואני לא אהבתי לחיות פה, אתה תמיד משאיר משהו ממך
מאחוריך.
"אתה בסדר שָׁמָה?" שואל אותי הנהג. קולו פתאום רגוע וחביב
הרבה יותר. עכשיו הוא מתחיל לעבוד על הטִיפּ שלו, אני מהרהר.
מבטינו נפגשים לרגע במראה שעל החלון הקדמי.
"כן," אני משיב, וחוזר להביט החוצה.
"והחתול גם בסדר?"
"כן."
"תשמע," הוא ממשיך לברבר, "לפני כמה שבועות לקחתי איזה זוג עם
כלב לאן-שהוא, ובאמצע הדרך הכלב השתין לי בתוך האוטו.
אָשְׁכָּרָה. אז אתה מבין עכשיו למה אני לא רוצה יותר לקחת
חיות?"
"אני מבין אבל תראה," אני מכריח את עצמי להגיב עם הסבר קצר,
"קודם כל לי יש פה חתול, לא כלב, וחתול, אפילו אם הוא ער, ייקח
לו המון זמן לפני שהוא בכלל יחשוב אפילו להשתין לך פה. הוא
כמעט ימות לפני זה, ככה זה אצל חתולים. וחוץ מזה הוא סגור בתוך
התיבה הזו, אז ממש אין לך מה לדאוג."
"בסדר, הבנתי," הוא זורק לעברי דרך המראה.
איזה עַם אנחנו, הישראלים האלה, אני מצטחק בלבי, ממש פסיכים
כולנו. מכל דבר עושים עניין, על כל דבר מתווכחים, על כל דבר
רבים, ולא חשוב איפה, או מתי, או למה, העיקר לא לצאת
פרָיֵירִים. ומה בסוף? בסוף, אם יש לך בעייה ממי תבקש פה עזרה
אם לא מישראלי?  
נותרו לי עוד בלוקים בודדים של רחובות בעיר הזאת. אני סופג
אותם בחושָיי. תוך דקות ספורות אנחנו פונים מזרחה ויורדים לתוך
מנהרת קְוִוינְס במרכז העיר. אריחי חרסינה לבנה ואוויר עשֵן
מחליפים את בנייני האבן האדומים והרחוב הקריר המקיץ משנתו.
כאן, כמה עשרות מטר מתחת למֵי האִיסְט רִיבֶר, שום דבר לא
משתנה עשרים-וארבע שעות ביממה: תמיד אותו אור לבנבן, תמיד אותו
מחנק, תמיד אותו חוֹם.
ושוב הנהג: "אז לאן אתה נוסע תגיד?"
אחרי היסוס קל אני משיב, "לאמריקה."
"שׁוּ לאמריקה? ופה זה לא אמריקה?" הוא מסתבך.
"ניו-יורק זה לא אמריקה!" אני מגלה לו דבר.
"אז מה זה?"
"זה משהו אחר."
"מה?"
באותו רגע מגיחה המכונית מין המנהרה ונפלטת אל תוך רובע
קווינס. הנהג מוריד את החלון שלו ופרץ אוויר קר חודר לתוך
המכונית. "אתה מוכן לסגור את החלון?" אני מבקש, "יש לי פה יותר
מידיי רוח," והוא מייד מעלה את החלון בחזרה.
"נו, אז מה זה ניו-יורק אם לא אמריקה?" הוא שואל שנית.
אני נושם עמוק ואומר לו: "תשמע, אני עוזב היום את ניו-יורק,
ובא לי נורא ככה פעם אחרונה להתרכז בנוף בחוץ. אז אכפת לך אם
נהיה קצת כמה דקות בשקט?" עינֵינו נפגשות שוב במָראָה לרגע
חטוף.
"אין בעיות," הוא משחרר בקול מאופק ומתיישר במושבו. אני מפנה
ראשי חזרה לחלון ושומע אותו ממלמל לעצמו, "זה נוף זה?"
אור הבוקר הולך ומתגבר ואכן כבר ניתן להבחין בפרטי נוף קווינס
שעל פניו אנו חולפים. אולם האמת היא שאין לי בו עניין רב. כל
שנותָיי בניו-יורק, שבע במספר, גרתי במנהטן, ולמרות ששני
הרְבעים, קווינס ומנהטן, שייכים לאותה עיר, היה רובע קווינס
בשבילי למעשה כמו עיר אחרת, עיר זרה, לא עיר מגוריי; רובע
קווינס גם שונה ממנהטן במבנהו, הרבה יותר פרברי, וזה מקל עלָיי
את ההפרדה הזו שאני עושה במוחי. כל מה שאני רוצה במבטי השקט
והמהורהר החוצה הוא להתייחד בדקות אלה עם עצמי.
בנסיעה איטית מוצא הנהג שלי את דרכו אל טרמינל יוּנָייטֶד
בשדה-התעופה ותוך כדי כך אני מכין בידי שטר של עשרים דולר, דמי
הנסיעה. אחרי שהוא מחנה אני יוצא החוצה, שוב פעם בזהירות רבה,
מחזיק את התיבה של ברונקו בשתי ידָיי והתיק על כתפי. אני ממתין
בסבלנות ליד המכונית, ואחרי שהוא מוציא את המזוודה מתא המטען
אני נותן לו את שטר הכסף ובלי לחפש את עיניו אומר לו תודה רבה,
מרים מייד את המזוודה ופונה לכיוון הכניסה לטרמינל. צעקתו
הזעוּפה לא מאחרת להישמע מאחורי גבי: "בוא הנה, ומה עם הטיפ?"
כאילו שזה מובן מאליו שצריך לתת טיפ. אינני מביט אחורה. אני
ממהר אל תוך הטרמינל, מסנן לעצמי במין ארסיות כזו את המילים,
"מקווה מאוד שתבין לבד למה לא קיבלת טיפ, אולי בפעם הבאה תהיה
קצת יותר נחמד אלי ולחתול שלי," ואני עוד מספיק לשמוע את ברכת
השלום שלו, "יא חתיכת חרא קמצן!" נבלעת בתוך המולת האדם
והמכונה שמסביב, לפני שהדלת האוטומטית נסגרת מאחורָיי.  
בציפייה רבה ובחוסר סבלנות גובר אני עומד בתור לקבלת כרטיס
העלייה למטוס. ואיזו הקלה אני מרגיש כשדיילת הקרקע מוסרת לי
אותו - קיבלתי את שביקשתי, מושב ליד החלון בצד שמאל, מאחורי
הכנף בזנבו של המטוס. לא נותר לי עכשיו אלא לקוות שנמריא
לכיוון צפון-מערב, כי אז נחלוף מעל רובע בְּרוֹנְקְס, אולי
אפילו מעל צפון מנהטן אם ממש יהיה לי מזל, וכך, במבט שמאלה דרך
החלון, תינתן לי עוד הזדמנות אחת לראות למטה את הבית שאני
עוזב, לברך אותו לשלום. אני לא יודע למה הוא חשוב לי כל-כך,
המבט האחרון הזה, אבל הוא חשוב. ומדוע ביקשתי מושב בזנבו של
המטוס? מכיוון שקראתי לא מזמן מאמר בעיתון על התרסקויות
מטוסים, ובו נאמר שבהתרסקות אמנם לא נשאר מהמטוס הרבה, אולם
לעומת זאת בעת נחיתת אונס חלקו האחורי בדרך כלל ניזוק פחות
ולפעמים הזנב אף נותר שלם לגמרי, ולכן סיכויי היושבים בו
להינצל טובים יותר. הרעיון נשמע לי הגיוני, אם לא בדיוק שייך
למציאות, והחלטתי לצרף אותו לתוכניות הטיסה שלי בכל הזדמנות.
סתם, מה כבר יש לי להפסיד?    
ועכשיו מגיע תורו של ברונקו לסבול קצת. בעקבות סירובי המוחלט
להעביר את חתולי האהוב במכונת הרֶנְטְגֶן שולח אותי איש
הביטחון, אשר אתו כמובן אין מתווכחים, לשולחן ארוך בקצה האולם
לצורך בדיקה וויזואלית. אני מניח את התיבה על השולחן ואיש
ביטחון אחר שואל אותי מה יש בתוכה.
"חתול," אני משיב.
הוא מציץ פנימה ופוקד עליי, "תוציא אותו בבקשה!"
"חייבים?" אני מנסה להתווכח בכל זאת.
"כן."
"אבל הוא ישן. תסתכל. אין שם כלום חוץ ממנו."
"תוציא אותו אם אתה רוצה לטוס היום."
אני מעיף מבט לתוך עיניו של איש הביטחון. הוא לא יוותר. אני
נאנח, ובחוסר רצון מובלט פותח את דלת התיבה, שולח ידָיי פנימה
ומושך את ברונקו החוצה. עיניו פקוחות במידת מה, ועפעפיו
הפנימיים, המאונכים, תקועים באמצע העיניים כמו דלתות הזזה
פתוחות למחצה. הוא פולט יללה לא נעימה ומנסה להתנער מתרדמתו
בתוך ידָיי, אולם כל מה שיוצא לו הם כמה פרכוסים מגוחכים למראה
בשביל בעל-חיים כה אתלטי. אנשים סביבי בוהים בנעשה: מחזה בלתי
רגיל בשדה-תעופה ללא ספק. אני עוטף אותו בזרועותיי, כוחו דל
מכדי להתנגד. איש הביטחון בודק את התיבה.
"אוקיי, בסדר," הוא אומר, "אתה יכול להכניס אותו בחזרה."
בליטוף אוהב אני מחליק את שפתָיי על פרוותו העדינה של ברונקו
ומניח אותו בעדינות בתוך התיבה.
"חתול יפה," איש הביטחון מחייך, "נסיעה טובה."
"תודה," אני מחזיר לו באדיבות.
סוף-סוף אני שוב עם עצמי ועם מחשבותיי. אני יושב בטרמניל ליד
חלון, אוכל בֵּייגְל זרעוני פָּרָג עם קְרִים-צִ'יז ממאפיית
'אֵס אֵ' בֵּייגְל' שבמנהטן, אשר טרחתי ולקחתי איתי לדרך כי
אני כל-כך אוהב את הבייגלס האלה שלהם עם הקְרים-צ'יז מלאֵי
הקלוריות והשומן שפשוט אין כמוהם, ושותה קפה חם. מולי מסיעים
מטוסים אל שרוולי הכניסה לטרמינל ומהם, בוהקים בקרני שמש
ראשונות של בוקר. ברונקו בתיבתו על השולחן מולי, שוב מכודר
ורגוע. נותרה עוד כחצי שעה עד העלייה למטוס.
פתאום חולפת דמותה של לוֹרָה בראשי. לורה המתוקה, מה היא עושה
עכשיו? מה עולה בגורלה? מסכנה כזאת. אפילו שלום לא אמרתי לה.
עם לורה נפגשתי לפני שבועיים-שלושה בעיצומה של חציית שדרה אחת
במנהטן התחתונה, ותיכף נדלקתי עליה. היא צעדה מאחורָיי כשלפתע
שמעתי אותה אומרת, "כפתור יפה." הבטתי אחורה תוך כדי הליכה
ועינָיי נתקלו בבחורה יפהפייה בעלת פנים עגולים מנומשים ושיער
זהוב אסוף מאחורי אוזניה. "את מדברת אליי?" שאלתי אותה והרגשתי
איך קִסמה תופס אותי בחוט-השדרה ויורד למטה אל אגן ירכָיי ומשם
דרך ירכָיי וברכָיי מגיע אל כפות רגלָיי ומדגדג בהן אלפי
דגדוגים. "כן," פניה נאורו בחיוך, "הכפתור הזה נורא נחמד." היא
התכוונה לאחד משלושת כפתורי הסיכה הענודים לתיקִי עשוי סיבי
הקַנַּבּוֹס, אותו תליתי על כתפי באלכסון ופניו אחורה. "תודה
רבה," אמרתי.
הגעתי לצדו השני של הרחוב והמשכתי ללכת, ובזווית עיני ראיתי
שהיא הולכת בעקבותיי. נעצרתי לרגע והיא הצטרפה אליי. "איזה
מהם?" התעניינתי.
"זה שאומר 'אני מסרב להתבגר'," ענתה. היה שם כפתור נוסף ששאל
'למה אני בניו-יורק?' ועוד כפתור אחד של ה'ווֹשִׁינְגְטוֹן
רֶדְסְקִינְס', קבוצת הכדורגל האמריקאי האהובה עלָיי, ועליו
קסדת שחקן עם ראש ונוצה של אינדיאני. "רעיון מעניין, לסרב
להתבגר," הוסיפה במין הרהור מתמשך. ואז, כמו חזרה לעצמה ואמרה,
"אתה אוהב רעיונות חדשים ומעניינים?"
מייד התחלתי לפקפק במציאות שבה היא חיה, אבל היא הייתה כל-כך
מושכת שלא יכולתי להתנתק ממנה, או שלא רציתי. "כן, וודאי,"
השבתי.
"אתה רוצה ללמוד על עוד רעיונות גדולים?" היא הנעימה לי בעוד
שאלה.
"אני תמיד אוהב ללמוד דברים חדשים, גדולים או קטנים," פלטתי
קלישאה בקול אדיש ובמשיכת כתף, משתדל לא להיראות לה יותר מידיי
נלהב.
פניה הרצינו. "אז אולי תהייה מעוניין להצטרף ל'בית-הספר
לרעיונות'?"
טוב, יש לה פה ללא ספק תוכנית, סיכמתי לעצמי, ואותה שאלתי
בחיוך אדיב, "מה זה 'בית-הספר לרעיונות'?"
"אם אתה באמת רציני, ואם אתה רוצה ללמוד, אני אתן לך מספר
טלפון."
"אוקיי."
נעצרנו על המדרכה באמצע הרחוב, והיא הוציאה מתיקהּ פנקס קטן
ועט ורשמה בתוכו משהו, אחר תלשה את הדף והושיטה לי אותו. לקחתי
את הנייר מידה והסתכלתי בכתוב: "לורה   555-1617 (212)".
"ואת לורה?" שאלתי.
"כן," שוב חייכה חיוך מהאגדות.
"אני אתקשר," אמרתי, מביט בה, ומביט, ומביט.
"נהדר," הפטירה, והמשכנו ללכת. כשהגענו לפינת הרחוב שאלה, "לאן
מועדות פניך?"
"ישר," עניתי.
"אוקיי," אמרה במהירות, "אני צריכה ללכת פה שמאלה, אז בָּיי."
"ביי," החזרתי, והיא מייד פנתה משם והלכה לדרכה. עמדתי מסתכל
על גבה המתרחק, שֵיערה הארוך מתנועע מצד לצד. "ניו-יורק, מה
לעשות," מלמלתי לעצמי, שמתי את הנייר בכיסי והלכתי גם אני
לדרכי.
ריח חזק של כַּת נדף מ'בית-הספר לרעיונות' של לורה. אבל יֵצר
הסקרנות שלי, ועוד יצרים ידועים אחרים, היו חזקים יותר. גם
העסק עם ורדה כבר נגמר, הייתי איש חופשי. אז ערב אחד, כעבור
כמה ימים, הרמתי את הטלפון וצלצלתי למספר שבידי. מזכירה
אלקטרונית ענתה, וקול של בחורה שנשמע לי כקולה של לורה ביקש
ממני בחביבות להשאיר הודעה. ניתקתי. ישבתי רגע ארוך מתגרד
ומתפתל בצירי החלטה, ובסוף, בהינף יד חסר שליטה כמעט חטפתי את
השפופרת וחייגתי את המספר שנית. סיפרתי למכונה שאני זה עם
הכפתור 'אני מסרב להתבגר' שהיא פגשה לפני כמה ימים, ואמרתי את
שמי האמיתי, אשר אותו, זאת זכרתי בכאב ממש, היא אפילו לא ביקשה
ממני כשנפגשנו, והוספתי את מספר הטלפון שלי. לא ביקשתי שתתקשר
חזרה. היא התקשרה מאוחר יותר באותו ערב.
"אז שמך ראובן? אני מצטערת שלא שאלתי אותך כשנפגשנו," אמרה
בהתנצלות.
"אין דבר," עניתי.
"ומאיפה אתה?"
"ישראל."
"אתה ישראלי? איזה יופי! אני מכירה כמה ישראלים."
"זה נחמד לשמוע. תשמעי לורה, רוצה להיפגש?"
"אז יש לנו מחר בערב פגישה של חברים חדשים ואני אהיה שם. רוצה
לבוא?"
"אולי ניפגש באיזה מקום לבד?"
"לא, זה עוד מוקדם, עוד לא. תבוא מחר."
"טוב, לאיפה?"
לורה אמרה לי לבוא להָנְטֶר קוֹלֶג' ברחוב 69 במנהטן. בדקתי
בשני קטלוגים של מוסדות לימוד באמריקה, התקשרתי לשתי ספריות
בניו-יורק, וכמובן שלא מצאתי מאומה על 'בית-הספר לרעיונות', אך
המכללה העירונית הזאת, הנטר קולג', היא מקום ידוע וציבורי
ועובדה זו הקלה מאוד על הָחלטתי ללכת לשם בכל זאת.
איחרתי קצת בכוונה, ובאולם הקטן שבמכללה כבר הצטופפו עשרים או
שלושים בני-אדם, נשים וגברים מכל הגילים. חסר מנוחה ובגב שפוף,
מנסה לא למשוך תשומת לב, ניגשתי לכיסא פנוי בחלקו האחורי של
האולם והתיישבתי. מייד ראיתי את לורה. היא ישבה בפינה של
האולם, ליד שולחן שעליו היו מונחות כמה מחברות. חיפשתי את
עיניה, וכשמצאתי אותן חייכתי ונופפתי בידי לשלום. החמודה
החזירה לי חיוך ומייד הרכינה את ראשה. לא ידעתי אם היה זה חיוך
של הכרה או סתם חיוך ידידותי-ביישני של בחורה.
כעבור זמן קצר בא ונעמד מולנו איש צעיר, גבוה, לבוש יפה אך לא
מגונדר, בעל שפם רציני אך לא מאיים, ועיניים בצבע אפור שכמותן
לא ראיתי אף פעם. הוא הציג את עצמו בחביבות רבה בשם ג'וֹן,
ואמר שידבר אתנו עכשיו במשך כמה דקות. לפני שהתחיל ביקש ממי
שעדיין לא נרשם שייגש בתום השיחה ללורה, הוא החווה בידו
לכיוונה והיא נתחייכה, ויירשם, "כי אנחנו רוצים לדעת מי הם
חברנו החדשים," שֹחק. אחרי כן ניגש ללוח, רשם עליו בגדול,
"בית-הספר לרעיונות", עם המֵירכאות והקו מתחת, והסתובב חזרה אל
הקבוצה.
"בית-הספר לרעיונות," הוא הכריז. "מה זה בית-הספר לרעיונות?"
הוא עמד לרגע מתעמק עם עצמו, כאילו בורר את מחשבותיו, ואז צלל
לתוך עשרים דקות ארוכות, אם לא יותר, של גַבֶּבֶת, אשר לא אמרה
בעצם דבר על 'בית-הספר לרעיונות'. הוא דיבר על הישגי האדם
בתחום המדעים המדוייקים, כמו הפיסיקה, הכימיה, האסטרונומיה,
ובתחום התעשייה, ובתחום החקלאות, כאן אף הזכיר את ישראל
והצלחותיה בפיתוח שיטות הַשְׁקָיָה עם כמויות מים מינימליות,
ובתחום הפילוסופיה, ובתחום הפסיכולוגיה, ובתחום התקשורת האהוב
עלָיי, אוזנָיי נזדקפו לרגע אך לשווא, ובתחום האמנות, ואחרון
חביב, בתחום הדת, כן-כן, הישגי האדם בתחום הדת! הוא פטפט,
ופטפט, ופטפט. "ולסיום חברים," הוא אמר, "'בית-הספר לרעיונות'
יפגיש אתכם עם התחומים הכבירים האלה שהזכרתי, וייקח אתכם למסע
נדיר מעל ומעבר להם אל רעיונות נפלאים הרבה יותר."
הוא השתתק, נותן למילים האחרונות שהגה לשקוע בחלל האולם הדומם,
ובתוך כך החל חולף עם עיניו האפרוריות על פני היושבים מולו,
מתעכב לרגע במבט נוקב, אך חם, על פניו של כל מי שהואיל או העז
להביט בו בחזרה. אני, יותר מאשר הואלתי, העזתי, כי היו לי שם
חששות, כמובן שהיו לי חששות, אבל רציתי לראות את עיניו, רציתי
לראות אם אגלה בהן את הדבר המהפנט הזה, השואב, הכובש, אולי
המטורף. כמעט הצטערתי כשלא מצאתי בהן כל פרט בלתי רגיל חוץ
מצִבען; גם לא חשתי כל הֵחָלְשוּת בשליטה העצמית שלי ברגע של
מפגש העיניים בנינו. אולם לאיש הזה היו ללא ספק יכולות. בהופעה
שלו הוא ידע איך להיראות בעת ובעונה אחת חֳבֵרִי אך מוביל,
נעים אך מנהיג. לאן בדיוק הוא רצה להוביל ולהנהיג זה כבר עניין
אחר שעליו הוא בחר שלא לדבר באותו ערב.
"יש שאלות?" שאל ג'ון. שתיקה של תועים. "חברים," הצטחק ופרש
ידיו לפנים בעידוד אבהי, "אין כאן ממה להתבייש, אין כאן ממה
לפחד. שאלו שאלות! דרשו תשובות!"
איש אחד שאל: "האם תוכל בבקשה לתת דוגמה של רעיון אליו תיקח
אותנו במסע הזה שדיברת עליו?"
נראה מה הוא יגיד עכשיו, גיחכתי בלבי, משועשע משהו. בטחוני
העצמי שב אליי. ג'ון הישיר מבט אל האיש והשיב: "אני מרגיש את
ההתלהבות שלך, חבר, את הרצון שלך ללמוד ולדעת. אבל סבלנות,
אנחנו נלך בדרך לאט-לאט ולא נכביד יתר על המידה. עליכם ראשית
כל לספוג את מה ששמעתם הערב, ובפגישה הבאה שלנו נרחיב מעט את
מעגל הדעת. אוקיי?"
שוב שתיקה. איזה ערמומיות, חשבתי לי, ואיך שהוא דוחף את המילים
'חבר' ו'חברים' בכל הזדמנות. אבל הוא כל-כך שקוף האיש הזה. מה,
לא יכול להיות שאף אחד חוץ ממני לא שם לב למה שקורה פה.
הסתכלתי באחורי הראשים הדוממים שלפניי. נו, תגידו משהו! צעקתי
עליהם עמוק בתוך תוכי.
"עוד מישהו?" דִרבן ג'ון את הנוכחים. לא יכולתי להתאפק והרמתי
את ידי. "כן חבר," הוא אמר בחיוך.
"האם 'בית-הספר לרעיונות' קשור בדרך כלשהי למקום הזה, להנטר
קולג'?" שאלתי.
"האנשים הטובים של הנטר קולג' מאפשרים לנו להתאסף כאן ככל
שניתָן להם, ואנחנו אסירי תודה על כך," ענה לי ג'ון.
"אני לא מבין, אז אתם קשורים אליהם או לא?" התעקשתי.
"אנחנו קשורים אל מעשי החסד שלהם, כן, אבל התכנית של 'בית-הספר
לרעיונות' היא עצמאית, אוקיי?" הוא היה טוב, ג'ון החביב, הוא
ידע איך להגיד 'לא' בלי להגיד את המילה 'לא'.
"כן אוקיי," אמרתי, "אז האם אני יכול לשאול עוד משהו בבקשה?"
"כן חבר, וודאי."
"מי, אם כך, הם האנשים שמובילים את 'בית-הספר לרעיונות'? מי
נשיא בית-הספר? מי מנהל אותו? מי הם המורים? והיכן, אם אפשר
לדעת, ממוקם בית-הספר? מה כתובתו? מה מספר הטלפון? האם קיימים
בכלל דברים כאלה?"
מייד כשסיימתי לשאול את שאלותָיי נשמע מהקצה השני של האולם
קולה של אישה: "אתם לא שונאים את האנשים האלה?" היא אמרה בכעס
ניכר, "שבאים אליכם, ויושבים ומקשיבים למה שיש לכם להגיד,
ובסוף לא מאמינים לאף מילה שאמרתם?" ממקום מושבי לא יכולתי
לראות אותה. "אני חושבת שזה מגעיל!" היא הפטירה. ניחשתי שהיא
שְׁתוּלה שלהם שם. כמה אנשים זעו באי-נוחיות בכיסאותיהם, פה
ושם נשמעו לחשושים.  
"חברים, חברים," חזר ג'ון ולקח את הפיקוד, "בואו נרָגע, כי
באמת שאין טעם לכעוס אצלנו. לכל שאלה יש תשובה, ולכל תשובה יש
זמן ומקום, אוקיי?-"
"תודה רבה," סיננתי לתוך דברי הנועם שלו. "באמת תודה רבה, אבל
האמת היא שאני בכלל לא באתי הנה כדי להקשיב למישהו. באתי הנה
כדי לראות את לורה, הבחורה הנחמדה שיושבת שם ליד השולחן." שמתי
לב איך לורה שולחת חיוך חפוי-ראש כלפי הנוכחים. "פגשתי אותה
ברחוב לפני כמה ימים," המשכתי, "והיא מייד התחבבה עליי,
וכשביקשתי לראות אותה שוב היא הזמינה אותי לכאן. אז באתי. אבל
עכשיו אני עוזב, כי אני לא אוהב להיות במקומות שבהם אני
שנוּא." קמתי ממושבי. האולם היה שָקט מאוד. "שלום לכל החברים,"
הפטרתי בסרקסטיות, מדגיש את המילה 'חברים', ועזבתי במהירות את
האולם.
דאגתי ללורה. התרשמתי שהיא לכודה תחת השפעתו של האיש הזה,
ג'ון, במידה כזו או אחרת. הרגשתי בתוכי רצון לנסות ולגלות מה
באמת קורה אתה, אבל הייתי קרוב מאוד לעזיבת ניו-יורק, ראשי היה
כבר עמוס מחשבות וציפיות לקראת העתיד שלי בקולורדו, אז החלטתי,
בצער אמנם, ועם לא מעט רגשות אשמה, לעזוב את לורה לגורלה ולא
לחפש אחריה יותר. והנה, הייתה זו דווקא היא שחיפשה אותי; היא
צלצלה אליי ביום שלמחרת הפגישה בהנטר קולג'. היא ביקשה להתנצל
על ההתפרצות הגסה של האישה ההיא, אחת מהחברות היא קראה לה,
שוודאי פגעה בי מאוד. והיא הציעה שאבוא לעוד פגישה שלהם.
"ג'ון אמר לך לצלצל אליי, לורה?" שאלתי אותה.
"אֶה, לא," השיבה.
"את בטוחה?"
"כן."
מבלי לחשוב אמרתי: "לורה בואי ניפגש, שנינו לבד, ונדבר."
"אני לא יכולה, תבוא לעוד פגישה."
"את יודעת מה שאת עושה עם עצמך תגידי?"
"בטח, איזה טיפש אתה."
"את צריכה עזרה, לורה? בבקשה תגידי לי."
"מה פתאום? תשמע, אתה ממש טועה אם אתה חושב שאנחנו סתם איזה
קבוצה של משוגעים. אתה לא יודע מה שאתה מפסיד."
"תיזהרי לורה. חבל ככה סתם לזרוק את החיים שלך."
"אל תדאג לי, אני בסדר גמור. אז אולי תבוא לעוד פגישה שלנו?
תנסה שוב, ותהיה פתוח לדברים חדשים, ובסוף תראה כמה שזה טוב."
"לא לורה, תודה."
"אוקיי."
"תשמרי על עצמך."
"גם אתה."
דיברתי עם לורה עוד פעם אחת. ורדה, אחרי שסיפרתי לה את הסיפור
בשיחת טלפון לארץ, נתמלאה רחמים על הבחורה המסכנה וציוותה עליי
לעשות משהו כדי לנסות להוציא אותה ממצבה. אז צלצלתי אליה. היא
מאוד שמחה, אולי שיניתי את דעתי. ניסיתי שוב לשכנע אותה להיפגש
איתי ביחידות, והפעם היא לא סירבה אלא אמרה, בסדר, אבל עם
ג'ון. אמרתי לה שאני רוצה להכיר אותה, לא את ג'ון, אבל זה לא
הלך. היא התעקשה, וחזרה והתעקשה, רק עם ג'ון, רק עם ג'ון. ובזה
נגמר העניין.
אז אתקשר אליה עכשיו, אני מחליט, יש לי עוד קצת זמן לפני
שממריאים. עוד מוקדם בבוקר אמנם, אבל לא נורא, מקסימום אני
אעיר אותה משנתה. אני לוקח את תיק הצד שלי ואת ברונקו וחוצה את
הטרמינל ההומה לכיוון שורה של טלפונים ציבוריים. באצבע רפה אני
מתקתק את מספר הטלפון של לורה וממתין. השפופרת בצדו השני של
הקו מורמת וקול בחורה ישנוני אומר, "הלו?"
"לורה?" אני שואל בהיסוס.
"לא, זו נוֹרָה," עונה המנומנמת, "לורה כבר לא גרה פה, היא
עזבה."
"אָה, סליחה שהטרדתי אותך."
"זה בסדר."
"את יודעת אולי איפה אני יכול למצוא אותה?"
"לא יודעת. אני חושבת שהיא עזבה את ניו-יורק, עם איזה חבר
שלה."
"מי, ג'ון?"
"כן, יכול להיות, לא בטוחה."
"ואת לא יודעת לאן הם נסעו?"
"לא, מצטערת. מי אתה?"
"ידיד שלה, ראובן. אם תדברי אתה תאמרי לה בבקשה שראובן חיפש
אותה, אוקיי?"
"אוקיי, בָּיי."
אני תולה בתנועה איטית מאוד את השפופרת על כנָּה, מהורהר. אני
מרגיש מין חולשה פתאומית ונתמך בגבי על מכשיר הטלפון. לורה
נעלמה, היא איננה, זהו-זה. שוב המועקה המכניעה הזאת, אני הוגה
לעצמי, הצביטה הזאת בבטן שאתה מרגיש תמיד ברגע שאתה עומד מול
משהו שנגמר, מול הסוֹפִיוּת. כמו ההתמודדות עם מוות של מישהו
שהיה חשוב לך. כמו בפרידה ממישהו האהוב עליך או ממשהו היקר לך.
כמו שקרה לי כשנפרדתי מורדה בשדה-התעופה קֶנֶדִי לפני כמה
שבועות. כמו שיקרה לי במטוס עוד מעט.

עוזבים את ניו-יורק. במערכת הכריזה מודיעים על הטיסה שלי
לדֶנְבֶר, קולורדו. הפרפרים בבטני מתחילים לעופף. אני נכנס
לשירותים, עושה את צרכָיי ושוטף את פנָיי, שנראים מאוד מתוחים
במַראָה, וממהר אל השער. דיילת נחמדה לוקחת ממני את כרטיס
העלייה למטוס, מחזירה לי את הספח ומאחלת לי טיסה נעימה, מתעלמת
מברונקו לחלוטין. אף אחד לא מתעניין בטפסי הבדיקה הווטרינרית
והחיסונים שנאמר לי להכין ולהביא איתי. בשביל מה טרחתי להכין
אותם בכלל, אני שואל את עצמי בדכדוך, ונכנס לשרוול המזמזם
שמוביל למטוס.
לפני שאני דוחף את התיבה של ברונקו מתחת למושב שלפניי אני מציץ
בו עוד פעם אחת. הוא נראה די מבסוט עמוק בפנים שם, ישֵן לו
בשקט, לא זז כמעט, לא מתלונן. התיבה מתחלקת יפה פנימה; קצת
דאגתי שהיא תהיה גדולה מידיי, ואז מה יהיה. אחרי-כן אני מכסה
את דלת התיבה המסורגת במגבת, כדי שברונקו לא ייבהל למראה זוגות
הרגליים והנעליים הזרות אם יתעורר בעיצומה של הטיסה. ואז אני
מתרווח במושבי, עד כמה שאפשר, ורוכס את חגורת הבטיחות. זו היא
לי הפעם הראשונה שאני טס עם חתול, ולברונקו זו היא הפעם
הראשונה שהוא טס בכלל; חוויה ראשונה לשנינו, למרות שברונקו לא
בדיוק יודע מה עובר עליו בגלל סם ההרגעה. לכשיתעורר, הוא יהיה
כבר בעולם לגמרי אחר בשבילו. יהיה זה בעצם עולם אחר גם
בשבילי.
כי המקום אליו אנחנו נוסעים שונה מאוד מניו-יורק. לא מזמן
עשיתי ביקור קצר בעיר בּוֹלְדֶר שבקולורדו, שם אעשה את ביתי
החדש. יצאתי שם החוצה והרמתי את עינָיי, וראיתי למרחקים, הרבה
כחול ולבן של שמיים גבוהים וירוק וחום של ארץ והרים, ופה
בניו-יורק כשאני מביט סביבי יש לי בקושי שתי אצבעות של שמיים
נמוכים והרבה שחור ואפור של כבישים ובניינים. נשמתי שם עמוק
והאוויר היה צלול וספוג ריחות רעננים של צמחייה ואדמה, ופה
האוויר סמיך ומלא עשן, אין הרבה ימים נקיים. הקשבתי שם לקולות
וממש במרכז העיר, באמצע היום, יכול הייתי לשמוע את אִוושת הרוח
בתוך העצים, את קריאות הציפורים, ופה מושל השאון הבלתי פוסק
כמעט של עיר, מתהדהד מרחוב לרחוב, מבניין לבניין. נגעתי שם
בדברים, החלקתי אצבעותָיי על סלעי הצור האדירים של הרי
הרוֹקִיס, אפשר היה למצוא אותם ממש בתוך העיר פה ושם, ולאורך
יובל המים החוצה את העיר ליקטתי אבני נחל עגולות וחלקות
ואצטרובלים שנשרו מעצי אשוח, והם השאירו על כפות ידיי שכבת
טריוּת לחה, ופה, פה אני פשוט מפחד לגעת בדברים. ומה עם
בני-האדם שגרים שם בבולדר? עליהם אינני יודע עדיין, צריך לחיות
עם בני-אדם זמן מה לפני שמכירים אותם, אבל אומרים שהם מאוד
חברותיים ומסבירי-פנים. ופה ברחובות ניו-יורק הניכור הוא כמעט
מוחלט.
השרוול מתרחק מין המטוס ואנחנו סוף-סוף זזים. המטוס מגוֹרָר
אחורה, מניע את מנועיו, בודק את תנועת מדפיו, את עוצמת בלמיו,
ומתחיל להסיע לכיוון מסלול ההמראה. התרגשותי גוברת. לידי יושב
איש בחליפת עסקים וקורא עיתון. לא מעניין אותו כלל מה קורה
סביבו, כאילו שהבוקר הזה הוא נוסע לעבודה כמו בכל בוקר אחר.
ובקרבי הולכת ומתפתחת סערה - אני עוזב היום בית. אני פוקד
בנוסטלגיה את הבית האחרון שעזבתי. זה היה בישראל. כבר עזבתי שם
בית כמה פעמים, וההתרגשות תמיד הייתה רבה, כמו עכשיו. אבל בכל
העזיבוֹת של ישראל היה עוד משהו: תמיד ליוותה אותי תחושה ברורה
שעוד אחזור לשם ושוב אעשה בה את ביתי, שהעזיבה אינה לעולם. לא
כך היום בניו-יורק, אבל אני מתרגש מאוד כי בכל זאת משהו עומד
להיגמר פה.
בוקר בהיר אחד בשלהי קיץ ממריא מטוס משדה-התעופה לה-גוארדייה
בני-יורק ופונה מערבה לכיוון קולורדו. אני בתוכו, מביט דרך
החלון על העיר המתקטנת שלמטה, חתולי היקר ישן לו תחתָיי,
וכרטיס טיסה בכיוון-אחד אחוז בידָיי, ודמעות עומדות בעינָיי.
זה לא יום קל כלל וכלל.
אבל רגע אחד, אני קורא בלבי, נזכר פתאום בדבריו של גִ'ימי
וָולְוָונו המנוח, רגע אחד, מה אני עושה מזה עניין כל-כך גדול?
בעצם הוא יום טוב לי כבר עכשיו, היום הזה, והוא בקושי רק
התחיל, אז דווקא לשמוח אני צריך. כי מה זה בכלל יום טוב? דבריו
של האיש הנערץ הזה, ג'ימי וולוונו, מאמן קבוצת הכדורסל של
אוניברסיטת המדינה בצפון-קָרוֹלַיינָה, היו חרוטים היטב
בזיכרוני. זמן קצר לפני מותו שבטרם עת ממחלת הסרטן, הוא עוד
הספיק בנאום שנשא לסכם במספר מילים את משמעותו של יום טוב. יום
טוב בחיים, הוא אמר, זה יום פשוט מאוד. יום טוב בחיים זה יום
שבו אתה צוחק קצת, בוכה קצת, ואוכל קצת. זה יום טוב בחיים!
והרי כבר הבוקר, כשעוד כל היום לפניי, הספקתי לחוות את כל
אלה.