כשחזרתי הם כבר השתחררו והיו במקלחת, ואף אחד לא אמר לי כלום,
רק אסי הסתכל עלי במבט כזה. לפעמים אני חושב שזה קנאה ולפעמים
שזה מבט של רחמים. עדיין לא הצלחתי לברר. אני חושב שגם הוא לא
ממש החליט. אני זוכר שהוא אמר לי פעם שהוא לא מצליח להבין איך
עדיין לא העיפו אותי, ושאין שום הבדל לגבי בין הבית ספר לצבא.
הוא לא אמר את זה מרשעות, סתם אמר. זה לא ממש נכון, מה שהוא
אמר. יש הרבה הבדל, זה ממש לא כמו בית ספר. אבל אני כבר לא
יודע, יכול להיות שהוא צודק. יכול להיות שבאמת אין שום שינוי.
בעיני הכל נראה אותו דבר. משעמם, מטומטם, חסר משמעות.
בשביל מה יש לי להשקיע? הבעיה עם השאלות האלה, שאף אחד לא ממש
מוכן לענות. כאילו זה יותר מדי כבד לשבת בערב, ובצבא למי יש
כוח וזמן להתעסק עם הזיוני מוח?
בכל מקרה, אף אחד לא אמר לי כלום, ככה שממש הופתעתי, בסוף שבוע
שאחרי זה.
"צחי, עמוד." שיחת מחלקה, החלק של העונשים, תמיד קיבלתי איזה
שעה או שעתיים, אם לא יותר, ואף פעם לא זכרתי בדיוק על מה, כי
היו מספיק דברים, אז לא ממש הופתעתי. אבל למה שבא לא הייתי
מוכן.
"ספר לנו מה עשית." "מה עשיתי מתי, המ"מ" "אתה לא זוכר, צחי?"
עכשיו זה מילכוד, שאני תמיד נופל בו. הרי יש כאן הזדמנות
מצוינת להצחיק את כולם, ואז יאהבו אותי יותר, אבל המ"מ יכעס.
מה עושים?
"עשיתי הרבה דברים, המ"מ. זה לא ממש חכם לחשוף את כולם..." גל
של צחוק מהוסה. שיט, אני חושב. "אתה חושב שזה מצחיק, צחי? "לא
המ"מ" "גם אני לא צחי. לחתוך ממד"ס זה ממש לא מצחיק אותי. גם
שום דבר לא היה יכול להצחיק אותי, אם הייתי יודע שיש לי בעיה
כל כך חמורה. מה קרה, צחי, היה לך קשה מדי, אז ויתרת?"
החוורתי. אני מבין שהוא צריך להסביר לכולם מה עשיתי ולמה זה
רע, אבל הוא נראה לי נהנה משום מה. "ומה יהיה בפעם הבאה, צחי?
כשנצטרך אותך בקרב, תברח גם?" זה היה נורא. אין דבר יותר גרוע
מלהיות מושפל על ידי האדם שיש לו את כל הכוח בעולם עליך. "כי
אתה רק תינוק מגודל, צחי. עדיין לא הבנת מה שכל חייל פה הבין
בשבוע הראשון שלו בצבא, כשקשה, חורקים שיניים וממשיכים, צחי,
לא נשברים!" השם שלי נשמע בפיו כמו איזה משהו בזוי, שמגעיל
אותו. אני לא בנאדם רגשני, בדרך כלל, אבל הייתי על סף דמעות.
הסתכלתי סביבי כדי לקבל תמיכה מהחברים שלי, אבל כל מה שראיתי
היו אנשים שברחו מהמבט שלי או כמה שנענעו את הראש בהצטדקות
מזוייפת שכולה אומרת כבוד למ"מ הנערץ, והוא היה נערץ. הבנתי מה
קורה כאן, הבנתי טוב מאוד. "אתה צודק, המ"מ. מאה אחוז צודק.
אני אפס אני זבל, אני סמרטוט, ואני שבוי תודה אליך על שאתה
מנסה לשנות אותי, כי למעשה אני ממש שונא את עצמי איך שאני
היום." אמרתי, במבטא הכי אדיש שיכולתי לגייס. ראיתי איך המילים
שלי משפיעות עליו, כשהן מנטרלות את מקור הכוח שלו עלי. בתוך-
תוכי צחקתי. צחקתי על ההרגשה המחורבנת שלו, המרוקנת שלו, כאילו
הוא הרגע גמר, כאילו לא נותר בו כלום. ראיתי אותו מתפתל והופך
משבע רצון לנבוך. "מה אני אעשה איתך, צחי? אתה פשוט לא מוכן
להיות חייל טוב."
"יש לך שבת. שב." מצד אחד, זה היה מתבקש, אבל זה אומר שאני
סוגר שלושים וחמש יום בבסיס, וזה בהחלט יותר מידי. לכן לא
שיערתי שהוא יעשה את זה. כל התרוממות הרוח שהיתה לי אחרי
הנצחון הקטן והפרטי שלי, התרסקה, התנפצה, נעלמה. ישבתי. בשאר
השיחה, ניסיתי לבלוע את הדמעות.
איך שהוא סיים, רצתי לפינת עישון. בכיתי, כמו שלא בכיתי בחיים.
באמת שאני לא יודע למה, זה לא שהעונש כזה הזיז לי, אבל כל
הסיטואציה המסריחה הזאתי, שאני צריך לספוג עלבונות מאנשים
עלובים, רק בגלל שאני בז לעולם שלהם, מבלי יכולת להגיב,
ושלאנשים האלה יש את כל הסמכות שבעולם עלי, ושהמפקדים שלי לא
יודעים עלי כלום, כל זה ביחד פשוט פירק אותי. ותוסיפו לזה גם
את זה שהחברים שלי השאירו אותי להתמודד עם זה לבד, וטוב, אפשר
להבין איזה מצב מחורבן הייתי.
אחרי שסיימתי לבכות. חזרתי לאוהל, כמה חברים ניסו לנחם אותי
בכל מיני משפטים מטומטמים, אבל אני עשיתי מה שאני עושה תמיד.
העמדתי פנים שזה לא מזיז לי. לא שמישהו קנה את זה, אבל הם היו
מנומסים מספיק כדי להעמיד פנים, שהם קונים את זה. הלכתי לישון,
כשברקע סיפורים על המסיבה שההוא הולך אליה, והבחורה שהוא יצא
איתה הערב, וזה היה בפירוש, הערב הכי מסריח שהיה לי בחיים.
קמתי בבוקר, וכמובן ששמרתי בלילה, אחרי כולם, ככה שלראות אותם
עולים על א' נחסך ממני. עליתי על מדים, ויצאתי החוצה. בדיוק
בזמן למסדר יציאה. אין דבר יותר כואב מלראות את חברים שלך
יוצאים כולם, כשאתה סוגר כל כך הרבה. הכי מכאיב זה אלה
המתחשבים שבאים לשאול אם אתה צריך משהו.
לא צריך ממכם כלום. לכו הביתה ותהנו, אפסים קטנים. אלו היו
המחשבות שלי באותו בוקר. מה אני אעשה. תה לא יכול לצפות ממישהו
שסוגר שלושים וחמש להיות סנטה קלאוס, נכון?
לקח לי בדיוק שעתים אחרי שהם נסעו כדי להבין שאין מצב שאני
סוגר את השבת הזאת, אני חייב להיות בבית, בין אנשים שאוהבים
אותי. ארזתי את כל הדברים שלי בתיק, והלכתי, אל שער. השעה היתה
אחת וחצי. לא היו אוטובוסים שמגיעים לבסיס שלנו, אבל היו
טיוליות, והטיולית האחרונה יוצאת רק עוד רבע שעה. החלטתי שעדיף
להתמקם בטיולית, למקרה שהמפקד שלי יעבור. התמקמתי לי בנוחות
דואג שמי שיעבור מתוך הבסיס לא יראה אותי והמתנתי. תמיד היתה
לי בעיה עם סבלנות, ולמזלי היה שם עיתון של יום לפני. הרמתי
אותו והתחלתי לדפדף. כשסייתי היה כבר שתיים והנהג היה אמור כבר
להגיע. לא היה לי משהו יותר טוב לעשות, אז הרמתי את העיתון שוב
והתחלתי לעבור עליו מהתחלה, הפעם יותר בדקדוק, קורא כל כתבה.
כשהגעתי לדף האחרון היה כבר וחצי, והייתי צריך לקרוא את הכתבה
ההיא עוד פעם כדי לחבר בין הכתבה על נהג הטיולית שלקח את
המיליון בתוכנית טלוויזיה, לבין התמונה שלו שהתנוססה שם,
ולאותו בחור בשקם, לידיעה שאני הולך לסגור את השבת הזאת
בבסיס.
זה ישמע לכם מוזר, אבל נראה לי שזו הפעם הראשונה שאני מבסוט
ממשהו שלא קשור אלי בכלל.
