"עידו, תסגור את הדלת כשאתה יוצא, אני נכנסת למקלחת" קראה נועה
כשהיא סוגרת אחריה את דלת חדר האמבטיה, מותירה את עידו לבדו,
מול הטלוויזיה.
היא ניכנסה לחדר, תלתה את המגבת על המתלה בצד האמבט והניחה את
הבגדים על האסלה הסוגרת על בית השימוש ופתחה את המים, שיזרמו
קצת ויתחממו עד שתיכנס.
נועה התפשטה וזרקה את הבגדים המלוכלכים בסל הכביסה שבקצה החדר
וכעת משזרמו המים והתחממו, פיזרה את שיערה וניכנסה לתוך הזרם
השוצף.
"ביי מתוקה, אני אתקשר בבוקר, ניסע לכינרת, אוקיי?" עדיו צעק
וסגר אחריו את הדלת אבל נועה הייתה שקועה במחשבות ובמים ולא
שמעה.
הסבון שנכנס לה לעיניים שרף והיא שטפה אותן במים החמים
והרטובים וניזכרה בנסיעה האחרונה שלה ושל עידו לכנרת. היה זה
לפני חמישה חודשים, ממש אחרי שהיא ועידו התחילו לצאת יותר
ברצינות. עידו הפתיע אותה בבוקר יום שישי עם זר פרחים ותיק
גדול ועמוס באוכל ושתייה. "בואי, נוסעים" הוא חייך והושיט לה
את הזר. "מה? לאן?" נועה לא הבינה מה קורה. "לכינרת,
יומיים,יאללה, קחי בגד ים". היא כל כך אהבה את הספונטניות
שבעידו, זה מה שמשך אותה אליו מההתחלה. זה והחיוך שלו, החיוך
המקסים שכיווץ את העיניים התכולות שלו, חשף את שיניו הלבנות,
גילה שתי גומות חן מתוקות והאיר את כל העולם באור שמש זורחת.
לכנרת הם הגיעו אז רק אחרי ארבע שעות, אפילו שביום בלי פקקים,
אפשר להגיע לשם בשעה וחצי-שעתיים. זה רק בגלל שעידו התעקש
לעצור כל חצי שעה בצד הדרך לנוח, לנשום אוויר ולהצטלם. משהגיעו
סוף סוף לכנרת, עידו פתח את האוהל וסידר את שקי השינה בפנים
כשנועה כבר טבלה במים הקרירים. את כל היום הם בילו יחד בתוך
המים הקרירים ובלילה ישבו על החוף והביטו בכוכבים. זה היה
מושלם. בבוקר, כשנועה התעוררה, עידו לא היה שם. בהתחלה היא
הביטה למים, חשבה שאולי הוא נכנס להתרחץ אך המים השקטים לא
הראו כל סימן לעידו בתוכם. אחרי חיפוש זהיר בסביבת האוהל
והחוף, שלא העלה כל תוצאות, נועה התחילה להרגיש מבוהלת לגורלו
של עידו. היא מצאה את הטלפון שלה וחייגה לטלפון הסלולרי של
עידו. אחרי כמה שניות, שמעה את הצילצול מאחוריה וכשהסתובבה,
ראתה את עידו יושב על הצוק שמעל החוף, מוקף בזרי פרחים ומחזיק
בידו שני גביעי גלידה ענקיים. "ארוחת בוקר" הוא חייך ונועה רצה
במעלה המצוק לחבק אותו. "כבר חשבתי שנעלמת!" נועה אמרה בתחושת
הקלה. "לאן אפשר להיעלם בחור הזה? שעתיים חיפשתי עד שמצאתי
מישהו שמוכר גלידה בשש בבוקר!" הוא חייך שוב והושיט לה את
הגביע הגדול. זאת הייתה חופשה נהדרת, נזכרה נועה כשהיא שוטפת
את שיערה מהשמפו. "עידו!" היא קראה, אבל לא נשמעה תשובה.
הטלוויזיה עדיין עבדה ועלו ממנה קולות של קליפ מוסיקה ונועה
התחילה לשיר יחד איתו. "עדיו!" היא קראה שוב. לא הייתה תשובה.
ריח השמפו מילא את החדר בניחוח הדרים ונועה החלה להרגיש את אפה
מגרד מעט. "אאאאאאפצ'י!!!" נועה התעטשה לפתע. "הוו, זה היה
טוב" חשבה לעצמה. היא שטפה שוב את שיערה, הסתבנה ושוב התעטשה.
"עידו!!!" היא קראה, אך עידו, שכבר היה בייתו מול הטלוויזיה,
לא ענה. נועה לא שמעה אותו יוצא והרעש שעלה מהטלוויזיה הפריע
לה. "אאאפצ'י!" נועה התעטשה שוב וסגרה את ברז המים במקלחת.
"לבריאות" נועה שמעה קול מאחוריה. "עידו! איפה אתה? שעה אני
קוראת לך" נועה הסתובבה, והפנים של איציק, השכן ממול, היו
האחרונים שראתה. את גופה האנוס והחבול טמנו בבית הקברות
שבקיבוץ ועידו, נסע לבד לכנרת, עמד על הצוק הגבוה שמעל החוף
וזרק למים את הטבעת שקנה לנועה. אם רק היה נועל אחריו את הדלת,
הם כבר היו קונים לה שמלה לחתונה.