הספינה  שטה בין מדפי הסופר מרקט, כשהילה יושבת עליה ומכוונת
את הדרך וגלית, אימה, נוהגת,
"אמא, מתקרבים לקורנפלקס, תפחיתי פחם ותתחילי להאט"
גלית כיוונה את הספינה למדפי הדגנים ושם נעצרו כשהן בוהות
במוצרים כמה דקות, ואז הילה ביקשה את הקורנפלקס עם הדבש האהוב
עליה,
"אבל נשאר עוד משבוע שעבר, לא?" אמרה גלית ורצתה להוסיף שאפילו
אם נגמר, נשאר עוד כסף רק לחלב, חשבון החשמל שהתוקף שלו נגמר
ומי עדן, כי אמרו שמי הברז בשכונה מזוהמים. ולחשוב שרק בעוד
שמונה ימים המשכורת הקרובה.
"גמרתי אותו אתמול כשראינו אלי יצפאן. וחוץ מזה אימא, אנחנו
עשירות, לא?"
"כן ממי, עשירות כקורח. שימי קורנפלקס אחד בעגלה ואם תחייכי
אליו חיוך ממש גדול, הוא יקרא לחבר שלו, ביסלי גריל" והיום
הביקור השבועי אצל יוסף, אז לא צריך לדאוג כל כך.
והילה באמת מחייכת חיוך ענק, וגלית חושבת שזה בעצם הכי קרוב
לאושר שלה.
"יאללה ממי, שימי הכול על הרצפה הזזה של הקופאית ונצא, עוד מעט
מתחילה לך התוכנית ואני צריכה ללכת לתמי חברה שלי, זוכרת?"

כולם צריכים לקנות דברים מהסופרמרקט. חלק קונים ואומרים תודה
ולהתראות, וחלק אחד, קטן, קונה ואומר למנהל הסופר תודה
ולהתראות בעוד עשר דקות. הרי מנהל הסופר גם צריך לקנות דברים
כמו כל אחד אחר. ואם הדבר הספציפי הזה שהוא קונה הוא לא ממש
אוכל או שתייה או בונזו לכלבים עם תוסף סידן, הרי שבכל זאת
לאחר הקניה הוא מרגיש יותר טוב למרות שלא התווסף לו כלום.
במילים אחרות, אם גלית הולכת למנהל הסופר, ובמקום לקנות מוכרת
לו משהו, נניח גוף, הרי מן הראוי שמנהל הסופר ישלם עליו בכסף
מלא, ואם הוא לא רוצה לשלם, שילך לאשתו דינה החטובה וייקח ממנה
מה שמגיע לו לפי דת משה וישראל.
אבל מאז ומתמיד הייתה שמורה למנהל הסופר חיבה לעלמות מלאות,
למרות שהוא לא קרא את המשפט הידוע עליהן "אישה כזו, שכשהיא
סוגרת עליך את הרגליים שלה וצוחקת, אז כל הגוף שלך שר כמו
ציפור" הוא בוודאי מבין את ערך החיבוק התחתון. וגלית, שאמנם לא
הייתה שמנה במובן הכבד של המילה, אבל הייתה מלאה וידעה גם
לסגור רגליים על אנשים ולצחוק טוב מאוד. ופעם אפילו מישהו אמר
לה שהיא מזכירה לו דמות של בוטיצ'לי, היא חייכה ואמרה תודה ורק
כשהגיעה למשרד, נעה, המתלמדת במשרד עורכי הדין שלה, אמרה לה מי
הוא היה.
זה נמשך כבר שלוש שנים, מאז שהילה הייתה בת שנתיים ומנהל הסופר
הציע לגלית לקחת את הגמדים החדשים כי יש בהם כל מה שילדים
צריכים. כשגלית אמרה שהיא לא יכולה להרשות את זה לעצמה ובבקשה
לא להדליק ניצוצות בעיני הילדה, יוסף הציע לה לקחת על חשבונו,
ומתי שיהיה לה שתשלם, גם אם לא יהיה לך כסף, את יודעת , מותק,
שמזמן מזמן לא היו משלמים על כל דבר בכסף, אחד היה משלם
בכבשים, השני בתרנגולים, ואם לא היה לשלישית משהו לתת היא
הייתה נותנת משהו אחר.
ובאמת אין תלונות, הוא בא, עושה מה שעושה ומשלם לגלית ביד
רחבה, הרי ממזכירות אי אפשר באמת להתקיים, על אחת כמה וכמה אם
את מזכירת עורך דין. ואם בעלה הראשון לא היה חונק אותה בבית עם
מילים, אולי היא הייתה לומדת משהו, נניח הוראה, ומביאה יותר
כסף הביתה ויותר קורנפלקס עם דבש להילה.

אבל מאוחר מדי לזיכרונות, חוץ מלהרטיב את הלב הם לא מועילים,
ולהרטיב את הלב כשהולכים ליוסף זה לא בריא. יוסף אוהב חיוכים.
חיוכים של אחרים כמובן, כי שלו כבר צהובים לגמרי מניקוטין.
והחיוך בצד ימין כבר אדום של חניכיים כי השן נפלה כשעוד הייתה
לו מכולת והתערב שהוא פותח בקבוק בירה עם השיניים. אבל זה באמת
עדיין נסבל. אם לא היה הריח ההוא של הבירה היא הייתה אפילו
יכולה ליהנות מזה, מה יש? אבל הריח של הבירה היה יותר חזק על
יוסף משהיה בבקבוק בירה עצמו.

טוב, לנקות את הראש, לשים את הילה בפינה הכי מוארת במוח, כי
ממקום מואר לא רואים איפה שחשוך ואולי בגלל זה אמא שלה לא רואה
אותה יותר. אבל ניכנס ועוד רבע שעה נצא אז לא להתחיל עם רגשנות
כמו בשבוע שעבר.
דפיקה אחת, עוד אחת, ואז שניים רצוף. זה היה קוד הכניסה למרתף,
ויוסף כבר מזמר מבפנים ופותח את הדלת.
כמובן, קודם הריח שלו אומר לה שלום ואז הוא.
"תיכנסי תיכנסי שוקולטה שלי"
"יוסף אני היום קצת ממהרת"
"מה שתגידי, כפרת עוונות שלי"
ואז כרגיל, לסגור את המוח, לפתוח את הרגליים, ורק לתת לו
לגמור, את מה שהוא מתחיל.
בעצם, בזמן הזה אפשר לחשוב על רענן...
באמת שיחות טלפון כאלו היא לא הכירה מעולם, הרגשה שקשה לתאר,
כאילו למישהו ממש אכפת מה קורה איתך. ולחשוב שכל זה התחיל
משיחת טלפון רגילה של לקוח שמבקש עורך דין...
רגע, נסגור את המוח.
חיבוק גדול וחזק, כזה שמהדק את יוסף לחזה ולא נותן לו כמעט
לנשום, הגענו לאמצע.
נחזור לרענן...  ואחרי השיחה עם העורך דין הוא ביקש ממנו
להחזיר אותו אליה, ואז ממנה הוא ביקש את הטלפון בבית, וככה כבר
שבוע, שיחות טלפון שעושות לגלית להרגיש כאילו היא אוכלת עוגה,
עם שמנת, בטעימות קטנות שנימוחות עוד בכניסה לפה. והוא באמת
נשמע רציני, מחפש אישה כמוה כבר הרבה זמן, אחת שכבר לא משחקת
משחקים מצד אחד אבל עוד ילדה מצד שני. ולא רק שהילה לא הפריעה
לו, הוא אפילו שאל מה שלומה בשיחה האחרונה. אם זה ילך טוב
ובאמת יצא מזה משהו, היא תיתן לבית הכנסת של יוסף חמישים שקל,
בעצם היא יכולה לבקש מיוסף שיתרום במקומה, הרי הכסף בא ממנו
ואליו הוא הולך.

"כן, כן, אתה מצוין יוסף...   מצוין"
נגמר.

"אז גלית, מה שלומך היום?"
"אני בסדר, תודה" ובאמת, הקול של רענן עושה לה להרגיש בסדר.
"והילה?"
"גם היא בסדר, ברוך השם"  חיוך  "תודה, ומה שלומך אתה?"
"מצוין. למרות שאת יודעת, כל הירידות האלו בבורסה עושים לי
צרבת"
"האמת היא שאני לא כל כך יודעת, אבל אני מאמינה לך"
"את לא מתעניינת בבורסה?"
"אני שומעת פה ושם, אבל לא ממש מתעניינת" למעשה, אם יוסף לא
היה מקלל את המדינה או מברך אותה, היא בכלל לא הייתה יודעת מה
זה מניה. בעלה הקודם בטח היה חושב שזו מילה לועזית.
"את צריכה להתעניין, זה חשוב"
"אמרתי לך כבר שאני לא נמצאת ממש בעשירון העליון"   או
באמצעי.
"טוב, זה באמת לא חשוב. מה שחשוב זה מתי אנחנו נפגשים, את
זוכרת שאמרתי לך שהדירה שלי כבר צריכה מגע יד של אישה?"
המשפטים האלו היו לגלית כמו דבש על עוגה. היא יכולה לטרוף אותם
במשך שעות, ומסתבר שרענן גילה כבר את חוש הטעם שלה.
"מתי שאתה רוצה"
"מתי שאני רוצה? אז אם ככה, נסיכה שלי, אני רוצה שאת תחליטי"
ונוסיף עוד טיפת דבש פה בפינה.
"טוב, אתה רוצה להיפגש מחר?"
"מחר זה לא טוב לי, יש לי מכון כושר, אבל מחרתיים אני יותר
מאשמח"
"טוב, אז מחרתיים. אתה רוצה שניפגש כבר בבית הקפה?"
"את פסיכית? אני אוסף אותך מהבית. את לא תלכי לבד לבית קפה
הזה, עוד עלולים לקחת לי אותך בדרך"
נכון, יש הרבה אנשים שאוהבים קוקוס על הדבש.
"בטוח? אני לא חושבת שתאהב את השכונה שלי, היא קצת נשארה
אחורה"
"אני לא בא להסתכל על השכונה, אני בא לאסוף אותך. את רק צריכה
להתלבש ולהיראות כמו נסיכה, השאר עלי"
ונכניס את העוגה לתנור כי היא כבר מלאה בכל טוב ותכף מוכנה.
"אני אהיה מוכנה. שמונה זה טוב?"
"שמונה זה מצוין. אז מחרתיים נפגשים?"
"מחרתיים נפגשים" והחיוך הרחב שיש רק לה "לספר להילה?"
"אני מעדיף לפגוש אותך קודם, ואז נעשה לה ביחד הפתעה, בסדר?"
"בסדר"
"טוב, אז להתראות בינתיים"
"להתראות מחרתיים רענן"
"אני סופר את הדקות"

העוגה מוכנה.

"ממי, היום אמא הולכת למקום חשוב, אז את תהיי ילדה טובה ותראי
טלוויזיה עד שאמא תחזור נכון?"
"בטח, לאן את הולכת? לתמי?"
זהו, כבר לא תהיה תמי, וכבר לא יהיה יוסף, ולך כבר יהיו
קורנפלקס עם דבש וגמדים מפה ועד להודעה חדשה.
"אני עוד לא יודעת ממוש, אבל אני חושבת שיהיה הרבה יותר טוב
כשאני אחזור"
"את תביאי לי ביצת קינדר?"
"אם הכול ילך בסדר, אני אביא לך כל יום ביצת קינדר בערב, זאת
הבטחה של אמא"
"טוב, להחזיק לך אצבעות?"
"תחזיקי חזק חזק, גם בשביל אימא וגם בשבילך"
"טוב, אבל תחזרי בזמן לנשיקה של הטווס"
"אני אשתדל, אבל אם הטווס לא ינשק אותך הלילה" ובאמת עדיף
שהטווס יהיה עסוק בלנשק משהו אחר "אז תתני נשיקה לירח והטווס
יתפוס אותה, בסדר? עכשיו, בואי תעזרי לאמא להתאפר"

באמת צדק מי שאמר שהיה עדיף לכולם אם הזמן היה פשוט נתקע. ככה
לראות אמא וילדה מתאפרות וצוחקות, והאמא שמה לילדה אודם על
השפתיים ואז קצת על הלחיים, ואז הילדה עומדת וברצינות של מנתח
שמה לאמא את העגילים, לא את אלו מהכסף כי היום יש פגישה עם
הגורל. היום שמים את אלו עם הזהב, רק צריך להיזהר שהימני לא
יפול כי הסוגר כבר הלך לאיבוד מזמן, כשעוד היה מישהו שיענוד לה
אותם. אבל עכשיו יש מישהי, והיא עושה עבודה לא פחות טובה. ואם
החושים של גלית צודקים, אולי בזמן הקרוב מישהו אחר יענוד לה
אותם.
אבל אלו באמת דברים שוליים, מה שחשוב לגלית זה שלהילה יהיה
מישהו שיוכל לתת לה מה שהיא לא יכולה, ושישמור עליה מהמבטים של
יצחק, השכן מקומה שלוש, כי בזמן האחרון הוא נותן לה יותר מדי
סוכריות, ולמה את לא באה לשחק עם ענתי שלנו? יש לה בית בובות
חדש.
סוטים מזורגגים כל הגברים האלה. אחד אחד. חוץ מרענן.
רק שיצליח היום.

לא סתם אומרים שכשהקשר טוב, והבת מגלה לאימא כל מיני סודות
כמוסים, אז האימא לא נשארת חייבת ומספרת גם היא סודות מחייה
שלה. לא ממש את כל הסודות, אבל אפשר לטפטף רמזים מסביב, אם
נזהרים לא ללכלך. ועכשיו גלית חושבת שלא יזיק אם לילדה תהיה
עוד קצת שמחה, ואומרת בקול מתוק וממתיק סוד
"ממי, את יודעת שאני הולכת לפגוש מישהו הערב?"
"את מי?"
"מישהו, אני עוד לא יכולה לגלות לך, אבל אם הכל ילך טוב, אז
אולי נעבור דירה אני ואת"
וכל הגילוי הזה של הסוד היה שווה את האור הזה, גלית פשוט לחצה
להילה על המתג וכל הפנים שלה התמלאו אור.
"באמת אמא?"
"באמת באמת"
"אז במה זה תלוי?"
"זה תלוי בזה שהוא יחשוב שאני בסדר, ושאנחנו מתאימות לגור
איתו"
"אבל את בסדר, ואנחנו מתאימות לגור איתו"
"זה נכון קוקי, אבל את זה את יודעת והוא עוד לא יודע, בגלל אני
הולכת להיפגש איתו"
"אז אני לא צריכה לחכות לך הרבה זמן, הוא רק יראה אותך ואת
השמלה שלך וישר יעלה לקחת אותי ואת הדברים. בטוח.  אולי נתחיל
לארוז?"
"עוד לא ממי, אנחנו נארוז כשיגיע הזמן, עכשיו את צריכה לצחצח
שיניים ולהיכנס למיטה עם פיץ העכבר"

הילה...  אם היא לא הייתה, גלית הייתה עכשיו ברומא, או בפאריז,
או איפה שהוא הלך.
הדברים שלו עדיין היו מהדהדים לה בראש 20 שעות ביממה ממוצעת
"מותק, אני אוהב אותך מאוד. מאוד מאוד אפילו, אבל ילדה? תגידי
בעצמך, אני נראה לך אבא לילדה? אני עוד צעיר"
בן זונה, אני מקווה שתפסת לך שם סיפיליס.
אבל עכשיו זה זמן להיות רגועה ולשמור על עור פנים נקי, כי עוד
רבע שעה רענן יגיע ועדיף לרדת  למטה ולפגוש אותו שם מאשר לתת
לו לעלות למעלה.

"הו, שלום לך יפת עיניים שלי, את נראית היום כמו הלבנה
במילואה"
"שלום יוסף, אני טיפה ממהרת"
"לאן יש לך למהר? היום יום חמישי"
"אני יוצאת לפגישה"
"למה לך פגישות אלילה שלי? אני לא מספיק לך?" הבירה תמיד עפה
יותר מהר מהמילים שלו והגיעה אליה לפניהם.
"אני יוצאת לבית קפה יוסף, לשם אתה לא יוצא איתי"
"טוב, מלכה של יוסף, אולי אנחנו קצת נעשה חיים כשתחזרי?"
"אני לא חושבת יוסף, לא היום בכל מקרה"  וגם לא במילניום
הקרוב, אבל לא כדאי לזרוק אבנים לבאר ששותים ממנה, גם אם היא
מלאה בבירה.
"אין בעיה, את יודעת שאני אוהב אותך כמו את דינה, כשתרצי תקרצי
לי"
"אני אקרוץ, להתראות יוסף"

והיא יוצאת מהבניין ומתקדמת לכיוון הכביש הראשי כי לא כדאי
שרענן יראה באיזה בניין היא גרה, ואז היא מאיטה קצת כי הנה
רענן בא עם האוטו הכחול מטאלי ומסתכל לצדדים וכנראה לא רואה
אותה כי הוא ממשיך לנסוע, אבל היא כן רואה אותו ומנופפת לו,
וסוף סוף הוא רואה אותה, מאט קצת, מסתכל שוב לצדדים אחרים, ואז
כנראה מבין שזו היא.
באמת הוא נראה כמו מלח הארץ, תדמית שהוא ניסה לתת לה עובי ונפח
בשיחות איתה, רק מוזר שהוא לא שמח או מחייך... או משהו.

"היי, ערב טוב, מצאת את הדרך בקלות?"
"את גלית?"
"כן" חיוך "רענן, נכון?"
"נכון, בואי, תיכנסי"
"תודה, אנחנו הולכים ל"קפה ושיר" או שהחלטת על מקום אחר?"
"זה לא משנה, נלך לקפה ושיר"
"הכול בסדר?"
"הכול מצוין, כדאי שתשימי חגורה, השכונות האלו מלאות משטרות"

אנשים מנסים לארגן לעצמם מצבי רוח כשהם צריכים, לפעמים בצדק
ולפעמים סתם כדי להראות, אבל לא תמיד מצב הרוח עצמו מצליח
להחזיק מעמד הרבה זמן, ואם גלית הגיעה עם עשרות פרפרים
מסתובבים בראש, מחללים בחליל ומפזמים שירים, הרי שעכשיו נשארו
רק שניים שלושה פרפרים עם כנפיים דבוקות, והשיר היחיד שבוקע
להם מהפה זה help  של לנון, הגרסה האקוסטית. ונסיעה שאמורה
להיות רצף של מילים, ואולי אחת המילים גם תיקח איתה יד של
מישהו ותשים אותה על הכתף של השנייה, גם נסיעה כזו יכולה להפוך
לרצף של שתיקה. וכמו שאומרים, כשיש שקט, אפשר לשמוע גם
פרפרים.
וגם, נניח, ישיבה בבית קפה, יכולה להיות אירועים חביבים רודפים
האחד את השני, אבל כשהיא מתחילה ב
"בואי נשב ליד החלון, יש לי קצת בחילה" קשה לה למשוך את עצמה
מהבוץ ולתת לשני אלה דחיפה התחלתית. אפילו השיחה של מה נשמע
ומה עשית היום, ואיזה מזג אויר יש בחוץ נשמעה מאולצת וטוב
שהמלצרית הגיעה עם חבלים ושלפה אותם מהבוץ הטובעני של קיפולי
מפית הנייר ובריחת המבטים זה מזו.

"ערב טוב לכם, תרצו להזמין?"
"כן, אני אשתה דיאט קולה, גלית מה את תשתי?"
לא תמיד שמיעה טובה היא באמת מעלה. כי אז גלית שומעת שהדגש היה
על ה"תשתי".
טוב להיות חרש, לפעמים.
"אני רוצה בבקשה נס קפה על בסיס חלב, ועוגת גבינה"  וגם ממבטים
אפשר להתעלם אם רוצים.
"טוב, להשאיר לכם תפריט?"
"לא" זה היה רענן  "זה הכל"
"טוב, מיד זה יגיע"
ואם היה אפשר למדוד חום במבטים של רענן, המלצרית הדקיקה עם
חולצת הבטן שקשה להאמין שהיא הותירה צל כלשהו, הייתה זוכה בחום
גבוה יותר מאשר גלית. אבל אנחנו לא באנו לפה למדוד חום, באנו
לדבר.
"מה קרה רענן?"
"לא קרה כלום, למה?"
"קרה משהו, בטלפון היית יותר... נחמד"
"טוב, תראי גלית, אני לא בן אדם שהולך סחור סחור, אז אני אגיד
לך את האמת, לא ידעתי שאת קצת...   מלאה"
היה עדיף לבוא בלי פרפרים בראש או בלב. בעצם לפגישה כזאת היה
עדיף לבוא עם עורב על הכתף.
"אף פעם לא שאלת"
"נכון אבל יכולת להגיד לי את זה"
"זה לא נראה לי כל כך חשוב"
"זה כן"
"טוב, אז חבל מאוד" על הכל. על הכל.
"תראי, גלית..."ופה הוא היה צריך לעצור כי הפלאפון הזעיר שלו
צילצל מהכיס של החולצה
"הלו, כן, כן, כן אני מבין. טוב אני מגיע בעוד רבע שעה"
"מה קרה?"
"אני צריך לצאת, חבר שלי נתקע בדירה בלי מפתח"
ועוד אומרים על ילדים בכיתה ב שיש להם תירוצים גרועים.
"טוב, לא נורא, אפשר להמשיך את זה בפעם אחרת כשיהיה..."
"תראי, גלית, אני לא חושב שיש מה להמשיך. אבל אם את רוצה,
אנחנו יכולים להיפגש מדי פעם ככה, את יודעת, פגישות כאלו של
בית"
"אתה רוצה להיפגש רק לזיונים?" יש כאלו שישר מזהות את הילד
וקוראות לו בשמו, לפעמים הוא עונה.
"תראי, לא התכוונתי שזה ישמע ככה, אני באמת מחבב אותך ואנחנו
יכולים להיפגש על בסיס שבועי..."

זה מוזר שכל פעם היא נתקלת בטיפוסים האלה, וכבר די נמאס לה.
פעם היא הייתה מחייכת בנימוס ובביישנות, ואפילו מסמיקה, כי
לקבל כזאת הצעה מגבר חתיך כזה זה באמת מחמאה, והיא צריכה להגיד
תודה ואולי כן, בשבוע הבא. אבל הפרפרים מתחילת הערב התעוררו
פתאום, שמו עליהם גיטרות חשמליות ומשקפי שמש שחורים ושרו את
Foxy Lady , הנדריקס, בקול צרוד.
"תראה רענן, יש איזה יוסף אחד, הוא לא יפה, או מוכשר, או
אינטליגנט כמוך, אבל גם אם תשכפל את עצמך שלוש פעמים, לא תצליח
להביא אותי לאותם שיאים שהוא מביא. ואני גם לא בטוחה שאתה
מאובזר בציוד המתאים לזה, כמוהו. וכמובן, אם החבר שלך כבר מצא
דרך לצאת מהבית, אתה יכול להמשיך ימינה פה וברחוב השלישי
שמאלה, שם תמצא בחורות שיכולות להסתפק אפילו במה שיש לך
להציע"
"טוב, חבל שזה נגמר ככה, אבל אני מניח שזה מה שאת רוצה" והוא
שם על השולחן 10 ש"ח בדיוק. וגלית נזכרת שבארנק שלה עוד נשאר
הכסף מיוסף, באמת רק זה היה חסר, להיתקע פה בלי כסף.
"רענן, יכולת לשאול אותי שאלה אחת פשוטה במקום כל הערב הזה"
ובכלל לא הייתה לה בעיה ללכת איתו אפילו מכות, אם לא הייתה
הילה בראש שלה מתחילת הערב, עם כל הציפיות, עם כל החלומות שהיא
נטעה, ועכשיו היא תצטרך לגזום.  ועם כל העננים האלו בראש שלה,
לא פלא שמתחיל גשם מהעיניים, וחבל שישבת הרבה זמן על האיפור כי
עכשיו הכל הולך לעזאזל.
ורענן חושב שהוא כבר מיותר פה, "בכל מקרה היה נעים להכיר אותך
גלית" ויוצא מהדלת.

כבר מאוחר, וגלית כבר שתתה את הנס קפה, סיימה את העוגה, שהייתה
מאוד טובה, אגב, אולי היא תציע לשף להוסיף מלח דרך קבע לעוגה,
כי הדמעות עשו לעוגה רק טוב. ובארנק כמובן היה כסף בדיוק
לחשבון ולנסיעה הביתה, והיא חשבה לשים את הכסף וללכת, אבל היא
אמרה לעצמה שהיא יצאה לבלות, ולכן מן הראוי שגם טיפ יתווסף
לחשבון, היא לא תהיה שונה מהאחרים, רזים או שמנים. ואם לא נשאר
כסף לנסיעה חזרה היא תלך ברגל כי מזג האוויר מתאים להליכה,
והיא, מתאים לה ללכת עכשיו קילומטרים.
רק חבל שבמקום לחשוב ולתכנן בית ומעבר דירה היא צריכה לחשוב כל
מיני מחשבות על זה שמחר יום שישי וצריך לעשות קניות, ובשבוע
הבא כבר פורים, והתחפושת של האינדיאנית של הילה כבר כמעט
מוכנה, היא רק צריכה לקנות את הנוצות ומסיכה. וזה מאוד מעניין
שדווקא עכשיו כשיש עומס כל כך גדול של מחשבות בראש, יוצאים
צלילים ומילים מרדיו של אחד הבתים, דוחפים את כל המחשבות של
גלית הצידה ומתיישבות שם. זה נחמד שיש שיר שמתנגן ברקע, זה לא
כל כך נחמד כשהשיר הוא "רק אותך אוהב הלילה", והוא מזכיר לגלית
כל מיני ימים שבאמת שרו לה את זה, והיא לא הייתה צריכה לעבור
ערב כזה בשביל לשמוע אותו פעם נוספת.
"והמנגינה שלי, הלילה, כמו אותן האכזבות"
אבל הגענו הביתה, אז אפשר לנגב את הדמעות, ולנסות להיראות רגיל
כי הילה מחכה בבית ויוסף יושב בחוץ, וחוץ מזה...
אבל הפרפרים בראש הפסיקו עם המוסיקה הרועשת כבר מזמן, הם אמנם
נשארו עם התלבושת והגיטרות אבל עכשיו עברו לבלוז.
מילא, שילך כל העולם הזה להזדיין...

"ערב טוב יוסף, רוצה לרדת קצת למרתף?"
"מה קרה נשמה של יוסף? למה את עצובה?"
"אני לא כל כך רוצה לדבר על זה, רוצה לרדת למרתף או לא?"
"כפרה, כשאני לא ארצה לרדת איתך למרתף תדעי שהגיע המשיח"

ובמרתף היא מיישבת את יוסף על הכיסא, פושטת את כל הבגדים, וככה
עומדת עירומה מולו ושואלת...
"תגיד יוסף, אבל את האמת, אני יפה?"
למעשה היא לא צריכה לשמוע את התשובה, הפנים של יוסף אומרות
הכול, אבל כשמצב הרוח מגיע לאיזורים לא מוכרים, כשהאיפור הרוס
מדמעות והרגליים לוחצות מנעלי העקב, הכי טוב לשמוע תשובות כאלו
בקול, כדי שאפשר יהיה להקליט ולהשמיע לעצמה במשרד ובבית בימים
קשים
"מותק, את הקצפת של הדובדבן, את הקצף של הבירה, את הדבש של
המלכות,
את.. את הכי יפה בכל העולם כולו"