מלני לא מאמינה שעשיתי את זה. היא בהלם טוטאלי כמו שהיא יודעת
להיות, היא יושבת על הספה מעור שקניתי בגלל שאחת הבחורות
שיצאתי איתן אהבה אותה, את הספה. הם בחרו לעשות את שבעה בבית
שלי, ואני לא ממש יודע למה. אז היא יושבת שם על הספה מהעור
ובוהה בדברים שונים בדירה שלי, היא טוענת שזה מרגיע אותה, "זה
פשוט מנוחה של כמה דקות" תמיד הייתה מציינת בפניי. אמא שלי
ניסתה לתת לה לאכול אבל היא לא ענתה לה אז היא ויתרה.

לי ולמלני יש היסטוריה, פגשתי אותה בקורס תכנות של חצי שנה
שעשינו שנינו לפני השרות. התחברנו מאוד מהר ועזרנו אחד לשני
לעבור את הקורס. הרבה מים מתחת לגשר עברו מאז, והגשר איבד
מהיציבות שלו היכן שהוא במורד הדרך, אבל לא ניתקנו קשר. אני אף
פעם לא הבנתי לעומק את המאורעות שערערו את יציבותו של הגשר אבל
גם ויתרתי על ההתעמקות בזה, בשלב מסוים.

בלויה היא לא הייתה, חיפשתי אותה, היא נשארה במשרד הגדול שלה,
נעלה את הדלת ובכתה עד שהיא הייתה בטוחה שהלוויה נגמרה. גם
עכשיו לקח לה שלושה ימים של בכי במעליות כדי לפרוק הכל ולהגיע
לשבעה.

מלני יושבת שם ולא מאמינה שעשיתי לה את זה, יש לה את העניין
הזה של ההסתכלות האגואיסטית מדי פעם, במיוחד שזה קשור במוות.
לוקח למלני זמן לקלוט שהיא איבדה גם אותי ממה שנשאר לה. בסוף
היא נשברת, וספת העור שלי, שקניתי בגלל שאחת הבחורות שיצאתי
איתן אהבה אותה, את הספה, לא ספגה אפילו דמעה אחת והן התגלגלו
והתנפצו על השטיח, פשוט לא הייתי שם כדי לנגב לה את הדמעות.