טיילתי לו עם האמה על הגב, כאילו מציירת לו ציורי גוף
דמיוניים. ובדרך כלל מציירים עם האצבע ולא עם האמה, וזה אפילו
די גס. אני כלל לא רוצה לחשוב אם אמא שלי הייתה רואה. משרבטת
וגאה בעצמי, שאני שוברת מוסכמות חברתיות, כי דווקא עם האמה אני
מציירת לו על הגב. "אתה יודע מה ציירתי?" אני שואלת.
והוא לא עונה, ילד שתיקות.
הנחתי לו את הראש על התחת, כן אני אומרת תחת. וגם נשענת לו
עליו, אפילו שעל הגב זה יותר מנומס. ולא אכפת לי מה אמא תגיד.
מביטה על ענני נוצה שמכסים חצי שמש של שעות הערבים ומפחדת
שהשעה היפה הזו תעלם. "השעות הכי יפות של היום" הוא היה אומר.
והוא צדק.
"זו השעה שלך, היא הגיעה..." אמרתי לו מלאת תקוות, שאולי השעה
הזו, שהוא הכי אהב בעולם תוכל לגרום לו לדבר אלי.
הוא בשלו.
הדמעות לא זלגו, וזה היה די מפתיע, יחסית לאחת שאבדה את אהוב
ליבה. ודווקא בשעות היפות ביותר. שעות אדמדמות יפות, ועם זאת
העצובות ביותר בחייה.
אז קמתי ושחקתי לו בשיער, מלטפת את קצוות השער שלו. באור הזה
השערות שלו נראות קצת אדומות, והאצבעות שלי מתמלאות גם הן
באדמדם חזק כזה. הוא שוכב בפה פתוח, ואני עוצמת לו את העיניים.
מנשקת עפעף עפעף. שוברת עוד מוסכמה ומנשקת אותו לפרידה. צובעת
את פניו החיוורות באדום שמילא את הידיים הקפואות שלי.
חפנתי מעט חול מן הקרקע היבשה שהייתה במקום בו דרכתי, ושפכתי
מעליו. אך החול סרב להשאר עומד והמשיך עם הרוח שחדרה מבעד
לעצמות שלי. והוא, נשאר קר כמו שהיה. שותק לו על האדמה. משם ,
כבר לא הייתה דרך חזרה. העיניים שלו היו מתות מדי, הלב שלו כבר
מת ממזמן, ואני איתו. לקחתי לו את השעות הכי יפות בחייו, והוא
לקח לי את הרגש.
הסכין היה נעוץ בגבו, יחד עם ציורי הדם שעטרו אותו. שלפתי אותו
בחוסר רחמים. נועצת את הסכין בליבי.
"בוגד". ממלמלת ונופלת. |