בדמדומי צעירותי
חסיתי בצלו של אל
בתמימותי
אמרתי לו:
רכב

בליל ירח, וילל תן
זינק הוא אז
כליל-גבורות
בשוט אחז
אל-שד-שטן
רוכב בין קור וסערות

בעוורון אהבתי
עת לובן צוארי הופך
אדום בין מלתעות
שאגתי לו את ערגתי
הו, איך, הו איך
אהוב, הו כי נעמת לי מאד
...

עם בא השחר שהאיר
כל אות בכתובת  שבקיר
ממדמנת דמי
נדם הלב,
אשר סרב, עד כי נדם, לקרא בדם
מאן להאמין


אמרתי כי הנה איקץ
יסורו בעותי
וצל האל
עלי ישליט שלווה והגיון
- אך מה זאת?
לשדי נמצץ
נותרו אך שלדותי
מגובבים בלא תכלית
אצל הקיקיון