ירון נכנס לביתה של שרית, לחץ את ידה של האם ואת ידה של נופר,
אחותה התאומה של שרית
"אני מאוד משתתף בצערכן" אמר.
"אנחנו מאוד מודות לך" אמרה האם.
"אבל מי אתה לעזאזל?" שאלה נופר.
"אני הייתי החבר של שרית" השיב.
"זה מוזר" אמרה נופר, "היא מעולם לא סיפרה לנו על חבר"
"אבל אני חבר שלה כבר שנה" אמר, "יותר נכון הייתי חבר שלה"
"יפה" אמרה נופר, "לראות שהיה לה חבר"
"אז איך אתן מסתדרות בלעדיה?" שאל.
"החיים בלעדיה הם לא אותו דבר" אמרה נופר.
"אני ממש מצטער שלא באתי להלוויה" אמר, "זה לא חשוב" ענתה
נופר.
"אני פשוט הייתי מחוץ לעיר למשך שבוע" אמר.
"זה בסדר" אמרה האם, "אבל אני מבטיח לבוא לאזכרה שלה" אמר.
"בסדר, נתראה שם" אמרה האם.
"תגידי, נופר" אמר.
"מה?"
"אפשר לדבר איתך ביחידות בחדר שלך?" שאל.
"אוקיי" ענתה.

השניים נכנסו לחדרה.
"אולי עדיף שתסגרי את הדלת"
"למה?" שאלה בפליאה.
"כי אני לא רוצה שישמעו אותנו מדברים" ענה
"נו, אז על מה רצית לדבר איתי" שאלה.
"אמרו לך פעם כמה את מושכת?" שאל.
"תגיד, אתה מנסה להתחיל איתי?" שאלה.
"סליחה?!" שאל.
"אתה לא רואה באיזה מצב אנחנו? אנחנו באבל!" ענתה בצעקה.
"תראי" אמר, "חשבתי שאולי אחרי שיסתיים האבל נוכל לצאת
מתישהו"
"שיסתיים האבל? שיסתיים האבל?" שאלה בצעקה, "אתה לא מבין שאצלי
לעולם לא יסתיים האבל?"
"תראי, אה..." התחיל להגיד.
"אתה לא מבין כלום, היא הייתה חלק ממני!" אמרה, "כל חיי הכרתי
אותה, היו לנו חוויות משותפות וסודות משותפים, מה שאתה לעולם
לא תבין, אנחנו אפילו לא מכירים ואתה מציע לי לצאת?!"
"כן, אבל אני מכיר את אחותך" אמר.
"רגע, רגע, רגע, תן לי להבין"
"מה?" שאל.
"אתה רוצה להגיד לי שהצעת לי לצאת כי אני מזכירה לך את אחותי
התאומה?"
"רגע, את לא מבינה" אמר.
"אני דווקא כן מבינה, אני מבינה שאתה סתם חתכת מניאק בן זונה"
"רגע, תני לי להסביר" התחיל להגיד.
"לא, אני רוצה שתלך מפה!" צעקה.
"רגע, אבל" אמר.
"בלי רגע" אמרה, "עוף מפה, ואל תבוא גם לאזכרה" אמרה בכעס.
"טוב, ביי" אמר ויצא מהבית.