היה זה בוקר יום שישי סגרירי בשלהי דצמבר. קור אז הקפיא את
כולנו. קור שלא מוותר לך וחודר מעבר לעצמותיך ועד לנשמתך.
אספתי את ילקוטי ועזבתי לבית הספר. היה קצת קריר, אבל לא משהו
יוצא דופן בשביל ראש השנה הלועזי.
בבית הספר באחת ההפסקות ראיתי אדם. אדם המבצבץ לו מאחד הכוכים.
חשבתי עליו ועל עצם היותו שם, בכוך זה. מדוע הוא עושה זאת
לעצמו? לא הבנתי אותו אז. גם לא חשבתי לשוחח עמו על כך, אפילו
שהיה חברי זה שנים. בהגיעה של ההפסקה לסופה, ניסיתי לשאול אותו
על שיעורי הבית שפקדה עלינו המורה להגיש להיום. הוא הביט לעברי
באדישות ומייד החזיר את מבטו לאדמה.
היום הסתיים לו בזחילה. לקראת הערב קצרה רוחה של אמי ואמרה:
"כדאי שתלך להתרחץ, אתה לא רוצה להיות מסריח בארוחת הערב
המשפחתית של יום שישי, נכון?". מייד סרתי להתרחץ הרי ארוחת
הערב המשפחתית אמורה להתקיים בעוד כשעה לערך. אני אוהב להתרחץ.
המים נשפכים על גופי ומנחמים אותו. רק אני והטוש. קור עז פקד
אותי בעוזבי את חדר המקלחת. האווירה הקרה מרפרפת על עורי החשוף
ומעבירה בי רטט עז. התלבשתי ויצאתי מחדרי. אבי אמר שצריך להסיע
את סבי לארוחת הערב. נסעתי. כשהגעתי, יצאתי מהמכונית ופסעתי
במדרכה. צלצלתי בפעמון. קול גדול קורא ואומר לי "רגע!". לאחר
שתי דקות ארוכות יוצא סבי בתפארת מלבושו.
"ערב טוב, סבא" בירכתי אותו.
"שלום אסף, שלום" אמר.
הולכתי אותו בשביל אותו בשביל אותו הלך כבר רבות בעבר, כעיוור.
פתחתי לו את דלת המכונית והוא נכנס. יצאנו. בדרך סיפר לי כמה
הוא אוהב אותי ואת אסף, אחי. לא אמרתי הרבה. הגענו הביתה.
פתחתי את הדלת ונכנסנו. הבית היה מואר. השולחן היה מסודר באופן
מופתי. כל אחד במקומו, לפי שמו שהיה מודפס בשחור על-גבי פיסת
נייר. הורי הובילו אותו אל כיסא בסלון. אני עזבתי למחשב לשם
בעיות דחופות. סיימתי. הם התחילו לאכול כבר. הצטרפתי. סבי נראה
קצת מהורהר שם בקצה השולחן, כאילו לא מבין. השיחה התנהלה בעיקר
על חולין. בסוף הגענו למרק. סבא נראה כבר תשוש. המרק היה טעים.
רציתי לדרוש בדעתו של סבי לגבי העניין וברגע שהבטתי עליו לוגם
את המרק הדלוח הבנתי. הבנתי שקר פה. קר בבית הזה. קר יותר מכל
מקום אחר בעולם.