היא הלכה והשאירה רק חור.
כל כך נהנתי ללטף את לחייה ולהביט אל תוך נשמתה המחבקת,
הייתי חייב לעצום את העיניים בזמן הנשיקה מפחד פן יופיה
יעוורני,
כל נקודה בגופה למדתי, כאילו לא אפגוש עוד גוף כזה,
אם היו שואלני מהו יעודה, לפרש מהי נימפה הייתי עונה,
הייתי שוכב לידה ומקשיב לנשימותיה ורק חלומות טובים פקדוני,
בשינתה הייתי נושם את נשיפותיה כאילו יותר חמצן בהן,
פעמים רבות שפשפתי את עיני כי הייתי בטוח שכנפיים לבנות לה,
היא הייתה יצר הטוב שלי, ידעה לכוון את מעשי, הייתי ניזון
מהילתה,
וכשעזבה, היא לא עזבה לבד, נשמתי הלכה עמה, לא בכוונה,
אני לא מאשים אותה, וגם לא את נשמתי,
כי אם הייתי יכול, הייתי הולך כולי איתי, אפילו רק בכיס
החולצה, ליד החזה,
שם אוכל להרגיש את פעימות ליבה וכך אדע שאני חיי, כי את שלי
איבדתי,
היום היא בידי אחר, ונשמתי אלי חזרה, הבינה נשמתי שבתוכי
מקומה,
ואני חכם יותר היום, ויודע שטובות יותר דרכנו לחוד,
וגם אם רצתה לא הייתי מקבלנה חזרה (חלמן אני),
אבל משהו עדיין אצלי חסר, חור נוצר, והיא נשבעת שזה לא אצלה,,
אני כל כך מתגעגע לזה, ורוצה בחזרה,
ואני מנסה לסתום את החור שנוצר, מביא אני רבות ונפלאות,
ההיא מאתמול, זאת מהיום...והנפלאה שצריכה להגיע מחר,
אך הן לא מצליחות למלא לי את החור, והחור כאילו רק גודל,
ואני צועק אל החור, כאילו מנסה לסתום אותו במילותי,
אך קולי רק מהדהד והחור את שלו דורש,
לא יכול להיות שהייתה רק אחת אשר יכלה לסתום את החור,
תנו לי אחרת, כל אחת, רק שתוכל לסתום את החור,
החור שם באמצע החזה, איפה שפעם היה לבי,
ואוכל שוב לחוש מהי אהבה.

נובמבר 2002