נכתב הרבה מאוד זמן לפני מר באום...

מר שולץ ידע שהוא הולך למות.
הוא לא היה צריך אף רופא שיספר לו על כך, הוא פשוט ידע.
כבר בגיל שלוש, הזיכרון הראשון שלו הוא הידיעה על היום המדויק
בו יסיים את חייו.
מר שולץ לא שיתף אף אחד בעובדה המעיקה, לא את אמו, אחותו ואף
לאשתו לא אמר אף מילה.
מר שולץ החליט לנסות ולחיות את חייו כמו כל בן אנוש חסר כל
מושג על התאריך בו ייאסף אל אבותיו.
מר שולץ לא ידע כיצד יבוא עליו מותו, הוא תמיד אהב לחשוב
שבערבו של היום יעלה על מצעו ויותר לא יקום. הוא ממש לא חשק
במין מוות אלים ורודף כותרות.

ככל שמוזר ישמע הדבר, היו גם כמה יתרונות בעובדה שמר שולץ ידע.
הוא חסך כסף רב כשסרב לעשות ביטוח חיים מורחב, נכון שקשה היה
לו להסביר לאשתו, אך תקיף הוא נשאר ובכסף שחסך רכש לאישה
מכונית חדשה חסרת גג.
בשנתו האחרונה החל מר שולץ בסגירת וקשירת קצוות. הוא השלים עם
כל מי שרב בארבעים ושלוש שנותיו הקודמות, הרי אף בן אדם לא
רוצה להיזכר כבן זונה.
כשבוע לפני הסיום הגדול, נחת מר שולץ עם אשתו מטיול מסביב
לעולם בו דרכה כף רגלו בכל חור אליו ניתן להגיע ברכב ארבע על
ארבע. בערבו של היום הוא סעד את ליבו בחברת שתי בנותיו וכמה
מנכדיו, שלא היו רבים מפאת גילו הצעיר יחסית.
בסיום הוא סייע לאשתו לפנות את הכלים ואחרי השטיפה הוביל אותה
למיטה, שם תינו אהבים שעה ארוכה.
להפתעתו הרבה הוא נרדם די מהר, רגוע ושליו, ההפך מהמצב בו
התעורר, מגלה כי עדיין נשמה באפו.
מפוחד הוא יצא מביתו ועלה על הרכב לכיוון המשרד. את היום העביר
עצבני, ממתין מבוהל כל הזמן לאותה תאונה שתקטוף את חייו.
כשהתעורר בבוקר למחרת היה כעוס, יצא מביתו לאחר מריבה עם אשתו
ובעיטה ששלח בכלבו של שכנו.
בעבודה הוא עשה טעויות על גבי טעויות תוך שריפת הגשרים עם כל
מי שידע והכיר.

בערב, עת החנה המכונית, יצא מהרכב ראשו מלא מחשבות איך בזבז
ארבעים משנותיו בתכנון של הרגע המפוספס, לא הבחין באוטובוס רק
עד ששכב תחת גלגליו.