בשרו של אבי נפצע,
חרוך מציפורני זעמי.
פנים מאדימות, דמעות זולגות,
ידי משתוללות וסותרות לכל עבר.
הורי ניצבים לפני וחוטפים את חמתי.

ואתם רק עומדים שם!

והם רק עומדים שם.
צופים בביתם שהפכה למשוגעת.
נכנסים לחוויה אומללה, למאבק עם חיה פראית.

אבל הם רק עומדים שם.
וכשיחזרו לביתם החמים הם יבכו ויתנחמו זו בזרועות זה.
ואני כאן.

אני כאן!

נפשי נשרפת, אני גוססת...
הם הורגים אותי!
הורגים אותי בשם הנורמטיזם.
הם כולאים אותי כמו חיה!

וכדי לצאת מכאן אצטרך להתנהג כמצופה.
כחיה כלואה, כמפלצת אומללה.
ורק אז, רק אז אוכל להתחיל במשחק.
רק אחרי הנפילה אוכל להשתמש בכלים שלהם כדי להביס אותם.
עד שאגיע לסוף, עד שאצא ממסלול המשוגעים.
אבל אני יודעת איך אצא.
שום דבר לא ישתנה.

אני עדיין משוגעת, אתם שומעים?!

הפכתם אותי לחולת נפש,
הפכתם אותי אליהם...
בזכותכם אני נמנית עם האנשים השבורים.
בגללכם אני עוטה מעטפת שקרים.
שקרים המתאימים לדרישות החברה.
אבל בפנים הכל מתפורר, הכל שבור.

והיא אמרה שיש לי ניצוץ.
ניצוץ של טירוף?
של אהבה?
לא.
לי יש את הניצוץ הזה שיש רק לאנשים שכבר אין להם מה להפסיד.
כי כבר שברתם אותי, כמו שעושים לכבשים.
כלאתם אותי והרגלתם אותי לחיות על פי חוקיכם.
שחררתם אותי רק לאחר שנפשי התפרקה.
גזזתם את שארית התום שהייתה בי והפכתם אותי לעוד מספר
סטטיסטי.

כבר מתתי.
ועכשיו תיענשו על פשעיכם.