אתה חתיכת חרא אבא.
אתה מכאיב, מכאיב נורא.
הלב שלי שהיה פעם רך כל כך, נשבר לגושי אבן קשים.
כמו סלע של מגריט התלוי באוויר,
כך גם אני תלויה בין המוות איתך לחיים בלעדיך.
אתה קשה.
קשה כל כך שאני לא יכולה עוד.
קשה לי לחיות איתך, קשה היה לחיות בלעדיך.
אך ברגעי בכי, שהסלע נמחץ כאילו מכבש עלה עליו לעבודות תיקון,
הלב עומד להתפקע וכל המר בחיי עולה וגורם לי בחילה.
בחילה כזאת, שכל מה שאקיא יהיה ים של מרירות
שספגתי ממך במשך חיי.
והים הזה יגעש מבטני ודרך גרוני ישפך אל האסלה ומשם אל הים
המלוח מדמעות של פיל.
ואני, שנותרת כאן רק עם הנזלת והעיניים האדומות,
תוהה על פשר קיומך המוטל בספק.