"אני לא מפחד למות, אני רק מת מפחד" (מאיר אריאל)

הגעתי לשער חצר ביתי, ומיד זיהיתי את קוזמו בשביל הכניסה. הוא
שוב עבר מתחת לגדר. קוזמו בהה בי במשך שניה או שתיים, עבר מתחת
לגדר, הסתובב אלי מצידה השני של הגדר ונבח עלי, כאילו כלום.
"רועה קווקזי מטומטם, כמו העם שלך", מלמלתי לעברו. עם טיטוס זה
בחיים לא היה קורה. טיטוס בכלל לא היה טורח להסתיר את העובדה
שחצה את הגדר. כמה חבל שטיטוס מת.

נכנסתי הביתה. אין אף אחד, חשבתי לעצמי, מצויין. הדלקתי סיגריה
ושלפתי בקבוק לף בלונד מהמקרר. פשוט נפלא שאבא אוהב בירות
טובות. הטלפון צילצל.

"הלו?"
"דרור?"
"כן... יגאל?"
"מה המצב?"
"הכל תותים"
"אחלה. בא לך לנגן?"
אין סיכוי שבא לי לנגן. כל פעם זה אותו הדבר. הוא בא, מבקש
שאני אלמד אותו כמה שירים, רושם אותם, שוכח, ועכשיו כשאני חושב
על זה, אנחנו מנגנים את אותם שירים כבר חודשיים. מה כל כך קשה
בלהבין שיר של ג'ף באקלי גודמניט???
"כן, סבבה" אני ממלמל בליווי אנחת מיאוס.
"טוב, אני אצלך עוד רבע שעה"
לפחות יש לי רבע שעה של שקט. אני אוכל לגמור את הבירה ואפילו
לעשן עוד סיגריה. בזמן האחרון שמתי לב שאני ממש מתעב חברה
אנושית. הסלולרי מצלצל.

"הלו..." (בנימת יאוש)
"דרור!"
"כן יריב"
"הזמנת את הכרטיסים?"
"כן, אנחנו ממריאים מבן גוריון בחמש-עשרה בשש ורבע."
"מגניב. אוהד התקשר אלי."
"מגניב" (זה לא יכול היה להישמע פחות אכפתי)
"הוא עזב את העבודה באל-גאוצ'ו"
למה שיעניין אותי איפה אוהד עובד?
"מה אתה אומר, למה?"
"לא יודע"
"אחלה. יריב, אני עסוק עכשיו, אני אתקשר יותר מאוחר"
"טוב, סבבה"
"ביי"

יופי, עוד עשר דקות עד שהנודניק הקודם מגיע. הדלקתי עוד סיגריה
(ואני חשבתי שכשאשתחרר אני אעשן פחות...) ושאפתי את העשן המר,
כולי אכול עצבים. חבל שכבר אין לי נשק, חשבתי. סיימתי את
הסיגריה בדיוק כשהפעמון צילצל. קוזמו התחיל לנבוח כמו מטורף.
איזה מן כלב מטומטם מנסה לאכול אנשים אבל מגדל חתול בחצר?

"יגאל," קראתי מהדלת "בוא, כנס, הוא לא יכול לעבור את הגדר",
שיקרתי. אולי עוד יקרה פה נס. לא. מה כבר אפשר לצפות מכלב
שמגדל חתול באמת...

"מה המצב?"
"הכל תותים"
לא עברנו על זה כבר?
עלינו למעלה, לחדרי. הוא עם האקוסטית שלו, אני עם האיבנז
החשמלית שלי.
"רציתי לשאול אותך, בשיר שהראית לי פעם קודמת, של ג'ף
באקלי..." (אמרתי לכם).
וכך העברתי שעתיים בהצגת שירים של ג'ף באקלי וענבל פרלמוטר
(כן, אותם שירים שאנחנו מנגנים כבר חודשיים). ואני לא רציתי
ללמד גיטרה כי אמרתי שזה משעמם. מיגאל אני אפילו לא מקבל כסף.
לבסוף גם זה נגמר (לשמחתי).

"בא לך לנגן גם מחר?"
"אני לא יכול"
"למה?"
תחשוב מהר תחשוב מהר תחשוב מהר
"אני הולך להסתפר" (מהר, אבל לא טוב במיוחד, אבל זה יעבור
הפעם).
"טוב, אז נדבר כבר"
"כן"
"יאללה, ביי"
"ביי"

הדלקתי סיגרייה. כדאי לעבור לווינסטון, חשבתי, לכסות קצת את
האוברדרפט. מזל שאבא קונה לף, אחרת הייתי צריך לעבור גם
לגולדסטאר. זאת הדרך שלי להתמודד עם צרות - אני לא יורה לעצמי
בראש, או תולה את עצמי מהמרפסת. אני מעשן ושותה. אני מתאבד
בהמשכיות. הזמן זז לאט בחיי המוות שלי. כמו פרקים בדרגון בול
Z. אני מתאבד בקצב שלי.

אולי כדאי להגביר קצת את הקצב...
הדלקתי עוד סיגרייה ושלפתי עוד בקבוק לף מהמקרר.