שמיים כחולים, פה ושם ענן לבן, לא מאיים - פרוס. בקתה קטנה, לא
ממש קטנה. גבעה ירוקה וציפורים. הנחל זורם כאן למטה, חצי
קילומטר מהבית. אשה טובה וצחוק ילדים שמשחקים עם פרפרים. חברים
טובים, ואיתם באות החוויות הבלתי נשכחות, בערבים כל כך שקט, רק
אני והיא ואולי איזה נר בודד.
כמה כוכבים יש כאן?! כל כך הרבה, מדי פעם נופל אחד או שניים.
איך הרווחתי את כל זה? אני חושב.
למה מגיע לי השלמות הזו? המחשבה הזו, זה הדבר היחידי שמפריע לי
כאן. הצליל, הנוף, ההרגשה... הכל כל כך אלוהי. מי ברא את כל
זה? ואם זה כל כך טוב, וזה טוב! אז מדוע אנחנו רק שבע בקתות
ולא יותר? מי לא שואף לכזו איכות חיים? אבל מצד שני... אולי
טוב שכך הדבר, אולי טוב שאנחנו לא יותר משבע משפחות, אולי טוב
שאין כאן המוני אנשים שחלקם אפילו לא יעריכו, לא ידעו להרגיש,
לראות, לשמוע... הם בטח יתפתו - הם יהיו חייבים לגעת בבריאה
הזו, יהיו חייבים להקים כאן פרוסות בטון שיעבירו להם את הזמן.
ואז כל השקט הזה יחלוף לו כלא היה. בדיוק כמו שיש עכשיו בעיר -
איפה שיש הרבה אנשים. |