New Stage - Go To Main Page

ליאור נוימן
/
סימפטום של עצלנים

אני הולך מהר עכשיו במסדרונות האולפן. "אוף, זה היה ראיון
קשה", אני חושב לעצמי, "אני שמח שעברתי אותו כמו שצריך" מתנחם.
ביציאה מהאולפן מתלווה אלי אדם קצוץ שיער, לבוש יותר טוב ממני,
הרבה יותר גדול ממני ועושה רושם שהוא רציני מאוד, עוד לא
החלטתי אם זה בגלל האוזניה שתקועה לו שם באוזן והכבל המסולסל
ההוא שמגיע לו עד לעמוד השדרה או בגלל שהוא באמת כזה. קשה לי
להתרגל לשומרי הראש האלו, אני לא יודע אם יהיה בי הכוח אי פעם
להתרגל למצב הזה. עכשיו אנחנו נוסעים למסעדה ההיא, זו שמיכל
בחרה. הכרתי את מיכל לפני שלושה חודשים, על הסט של הסרט האחרון
שעשיתי. אני דווקא אוהב את הנהג שלי, הוא מצחיק וגם מקשיב לי
ואפילו עוזר מאוד לפעמים, ממש התיידדנו. אני אוהב לנסוע בחורף,
כשיורד גשם. הנוף האפור הזה עושה לי טוב, האנשים במעילים עם
המטריות השחורות, השלוליות, הריח שבאוויר, הטיפות שזולגות על
החלון. אני בכלל לא מצטער שאני לא יכול להפעיל מגב על החלון
הזה כמו שאפשר לעשות לחלון הקדמי והאחורי. מזל שאתמול בהופעה
לא ירד גשם חזק, מעניין כמה זמן הייתי נשאר לשיר בגשם? בטח עד
שהמיקרופון היה נהרס. אני היחיד בתחום שלי שעוסק גם במוזיקה,
אף אחד שמילא את התפקיד הזה לפני לא עסק בזה. אין לי ספק שאני
מוביל, אני עכשיו בגג העולם, יהיה קשה מאוד להוריד אותי משם.
כל העם בחר בי, ועם הזמן, הוא התאהב בי יותר! אני ממש בר-מזל,
אבל אני בטוח שלא המזל שיחק כאן! זה אני, פשוט אני! הגענו
למסעדה, אני מזהה את השומרים האישיים של מיכל, לעזאזל למה היא
צריכה לחיות ככה?! אני יוצא מהמכונית בנקודה הכי קרובה לפתח
המסעדה, אפילו לא הייתי צריך את המטריה האנושית הזו שהיתה
מעלי, למרות זאת חייכתי אליו ונכנסתי. מיכל חכת לי שם בשולחן
זוגי, יפה כל כך.
לאחר כמה הנהוני ראשים ונפנופי ידיים קלות לאנשים שאני בכלל לא
מכיר התיישבתי מולה. והיא חייכה אלי את החיוך המקסים שלה. לרגע
הצלחתי להתנתק מכל המבטים ששאר הסועדים נעצו בי. האמת היא שאני
די נהנה מהמבטים האלו, אבל יש זמנים שאני רוצה לעשות מה שבא
לי, בלי שעניים של זרים ישפטו אותי על כל שריר. אני מרגיש
כאילו אני במעקב 24 שעות. כמובן שעם הזמן הם התרגלו שראש
הממשלה שלהם אוכל בשולחן לידם ואני התחלתי להעיז להתנועע ביתר
חופשיות. הארוחות החלו להגיע. המלצריות האלה, הן יודעות שהן
יקבלו תשר גדול ממה שהן רגילות לקבל בדרך כלל, אני רואה זאת
בעיניהן. עכשיו שהכל מסודר, שיצאנו מכלל סכנה, המדינה כבר לא
במשבר, הכל מתחיל לצמוח כמו שצריך, אני מרשה לעצמי להראות מבלה
עם חברים בחברת אנשים זרים. פעם הם יכלו לומר "מה, איך הוא
יכול לבלות ככה שהמדינה במשבר כזה?!", "מאיפה יש לו זמן?!",
"איך הוא לא מתבייש שיש כל כך הרבה עניים ברחובות והוא...",
אבל עכשיו המצב טוב, ועוד מעט יהיה טוב מאוד, בדיוק כמו
שתכננתי. אני מצליח להצחי... היי! מי זה מדבר אלי כאן? מי את?
הלו... מה את רוצה ממני?! "מציאות"?! מאיפה הגעת פתאום?! את
מפריע לי! מה...? אני לא חייב לך שום הסברים! זו הפנטזיה שלי
ואני אחיה אותה איך שאני רוצה! מה...?! אני יודע שזה חלום שאני
רוצה שיתגשם אבל בנתיים זו ר... אמרתי לך כבר שאני לא חייב לך
שום הסברים! זה לא קורה כי אני צעיר מדי! מה?! זה גם לא
בתהליכים מאותה סיבה! איך את מעזה?! בטח שאני רוצה את זה! אבל
מה אני כבר יכול לעשות?! אל תקראי לי עצלן! יש לי צבא לעבור
ואז אני אתחיל לעבו... אני לא יכול לעבוד על זה עכשיו! אסור לי
לעסוק בפוליטיקה כשאני חייל! זה לא תירוץ עלוב! אני כן כותב
הצעות! אני כן לומד הסטוריה! אני כן לומד אזרחות! אני קורא
עיתונים ושומע חדשות ורדיו אבל אני לא יכו... אמרתי לך כבר
שאלו לא תירוצים! ההצעות נשארות במחשב כדי שיום אחד... לא, אני
לא יכול להקדים את היום הזה! די! את מעצבנת אותי! לכי מכאן!
כבר הרסת לי את כל קו הפנטזיה! אוף! ...עכשיו אני צריך להישאר
אתך... אני לא אוהב אותך! מה?! אני יודע שאני יכול לשנות את
המצב אבל... אמרתי לך לא לקרוא לי עצלן! תעזבי אותי! תתרחקי
ממני! לכי תשבי שם! כן, יופי! עכשיו תני לי לחלום מחדש...



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 24/2/03 2:12
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ליאור נוימן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה