"בואי נברח מהארץ לתקופה !" אמרתי
יעלי הביטה בי, מתאמצת להבין מהבעת פני אם שוב אחזה בי רוח
שטות או אם אני רציני הפעם.
"אני רציני. לא איכפת לי לזרוק הכל ולנסוע."
"יאללה, מתי נוסעים ?" השיבה יעלי מחייכת, ספונטנית כתמיד.

זו הייתה תקופה קשה מנשוא בארץ, בכל יום נהרגו אנשים. מעטים
יצאו למקומות ציבוריים, כולם חשדנים יתר על המידה, לא מאמינים
לאף אחד. אזרחי ישראל - הלבביים, הלא רשמיים, החצופים - הפכו
עכברים מפוחדים; מגיחים כשהשטח נראה בטוח, וכהרף עין בורחים
במהירות בחזרה לחוריהם.

על יעלי כל זה לא השפיע. יעלי שלי - כשמה כן היא - מדלגת כיעל
על סלעי המציאות המתפוררים ואינה מועדת. מדלגת הלאה, מרחפת.
אני הייתי אם כן זה שנשבר. לא יכולתי יותר לסבול את אורח חיי.
העבודה שחקה אותי והשגרה אטמה את מוחי. הייתי מעביר את השבוע
בהמתנה לסוף השבוע, ובסוף השבוע נעצב על כל שעה שעוברת ומקרבת
אותי לתחילת השבוע שאחריו.
כך היו הדברים בין שנינו; יעלי הייתה השמיים ואני הארץ; יעלי
מרחפת ואני באדמה חופר; היא אחות רחמנייה לכל יצור במצוקה ואני
החולה, חולה זוגיות, ומכור לתרופה שלי - יעלי. ועכשיו פחדתי,
פחדתי שאני נעשה כל כך שטוח ומשעמם עד שליעלי ימאס ממני.

נסענו ללונדון. שבועיים גרנו אצל חברים בפרברי העיר, עד שמצאנו
דירה נחמדה בצפון העיר. החלטנו שלא נעבוד בחודשיים הראשונים
ונחיה על כסף שחסכנו בארץ.
זו הייתה תקופה מאושרת. יצאנו הרבה לבלות, פיתחנו העדפות
לפאבים ומסעדות, הפכנו לאט מתיירים לתושבים, ומעל לכל -
הזוגיות פרחה שוב. אהבנו להיות יחד כמו בימים הראשונים שלנו
ביחד. דיברנו וצחקנו הרבה, יעלי החליטה שהיא מאמצת מבטא סקוטי
והשכיבה אותי מצחוק בכל בוקר עם Good Morning  ב "ריש"
מתגלגלת.
הלכנו כל יום בצוהריים לפארק. יעלי ישבה שעה שלמה על שפת האגם
והאכילה ברווזים משקית שהכינה תמיד לפני שיצאנו מהבית. כבר
בפעם הראשונה שביקרנו בפארק היא התחברה עם איזה ברווז קטן
ומכוער והקשר ביניהם התהדק והלך. עם הזמן הוא הכיר לה את
המשפחה והחברים הקרובים ואחרי שבועיים הייתי צריך לעזור ליעלי
לסחוב את שקית האוכל היומית.

ואז הגיע יום שלישי אחד, ארור.
יצאנו בבוקר לאכול במסעדה החביבה עלינו ברחוב פורטלנד. המקום
היה מלא ואנחנו התיישבנו ודיברנו על לעשות ילדים. עוד לא
הספקנו להזמין ובחזית המסעדה החלה מהומה. שוטר עמד ודרש בצעקות
מהצעיר שמולו להציג תעודה מזהה, בעוד הצעיר עושה עצמו כלא
מבין. שנינו קמנו לעבר הדלת, אנשים החלו להתקהל בחזית המסעדה,
סקרנים כמונו לדעת מה מתרחש.
"אוי, הארנק שלי" אמרה יעלי "השארתי אותו פתוח על השולחן, אתה
יכול להביא אותו, שלא יגנבו ?"
מיהרתי אל השולחן, מקווה לא להחמיץ את האקשן. הרמתי את הארנק
ועמדתי להסתובב. באותה שניה התרחש פיצוץ אדיר, שהלם באוזני
והיה מלווה בהבזק אור מסנוור. אחרי הפיצוץ לא ראיתי כלום, השקט
מסביב היה לא טבעי, מוגזם בעוצמתו. כמה שניות אחר כך התעשתי,
עדיין אחוז אימה אך מסוגל לחשוב. יעלי... היא הייתה ליד הפתח
כשעזבתי אותה וכעת הפתח נפער והפך גדול פי שניים, וזכוכיות דלת
הכניסה רוסקו והתפזרו לכל עבר. מבעד לעשן התגלו לי בני אדם
פצועים.
יעלי, יעלי, זה לא יכול להיות, חשבתי. לברוח מהתופת בישראל עד
לונדון, להרגיש כל כך טוב, לפרוח שוב ביחד ואז זה נגמר ככה ?
כאב עז פילח את בטני, בדקתי את חלקי גופי, ממשש ומביט לוודא
שאני שלם. מלבד הצפצוף באוזני לא נגרם לי כל נזק. התחלתי עובר
בין המתים והפצועים, סירנות נשמעו במרחק, ניסיתי להסדיר את
נשימתי. לא הייתי מסוגל להגיש עזרה לפצועים, כל מי שהנחתי עליו
את מבטי נעלם ברגע שלא זיהיתי בו את יעלי. אנשים החלו עוזרים
זה לזה, אנחות כאב נשמעו מסביב.
מבטי נח על ילד קטן כבן שמונה, שהיה עטוף בזרועות אמו. שניהם
היו מכוסים אבק והיא היתה מלטפת בידה האחת את ראשו ובשניה
לוחצת על פצע פתוח ומדמם ברגלו.
צוותי עזרה ראשונה החלו זורמים למקום, וחובש צעיר ניגש אל האם
בעדינות ואמר: "גבירתי, הרשי לי לטפל בבנך ?". היא לא ענתה,
הרימה את ראשה אליו, "הרגל שלו נפגעה" אמרה והעבירה בעדינות את
הילד לזרועות החובש.
עתה קמה, ומשהסתובבה ופניה הישירו אלי כמעט ונפלתי לאחור, זו
הייתה יעלי שלי. "יעלי ! את בחיים, את בחיים !!"
יעלי הביטה בי, דמעות בעיניה ואמרה "טיפשון, ברור שאני בחיים.
אני יעלי ויש פה אנשים שצריכים עזרה."