היינו בחדר קטן, מואר באור חם.
היא נשכבה על המיטה ואני התיישבתי על ידה,
כל כך קטנה ואמיצה. ליטפתי את מצחה.
"אני אוהב אותך" לחשתי. "אני אוהבת אותך"
לחשה בקול והסתכלה בעיניי. נשקתי לה.
אז, קמתי מהמיטה ורכנתי אל התיק שהבאתי איתי.
פתחתי את הרוכסן הגדול ומתוך שקית מלאה צמר גפן הוצאתי את
המזרק.
מזרק קטן, שקוף, בתוכו נוזל צהוב ועל המחט היה מוברג מכסה
פלסטיק.
בינתיים היא הסתכלה בעיניים מבריקות על הסדקים שבתקרה למעלה.
גופה היה מתוח במקצת ונשימתה חרישית.
הרגשתי כל כך חלש, זרם משתק עבר בכל גופי
והפעולות הפכו מורכבות וקשות עד מאוד.
טיפת זיעה החליקה על מצחי.
משכתי את מכסה הפלסטיק שעל המזרק אך הוא לא ירד, יותר חזק, זה
לא עזר.
ניסית להסירו עם השיניים אך גם זה לא עבד.
היא הסיתה את ראשה הצידה והתבוננה בי.
כעת "תקעתי" את המכסה מתחת לנעל ומשכתי בכוח.
הכיסוי ירד. היא ישרה את ראשה ועצמה את עיניה.
הרמתי את המזרק וגיליתי שהמחט התעקמה.
לא התחשבתי בזה. הפחד הציף אותי ואני המשכתי הלאה בהכנות.
קרבתי אליה כשהמזרק בידי. היא היתה כל כך יפה.
"אני לא רוצה לעשות את זה" נזעקתי בליבי.
"למה היא ביקשה ממני לעשות את זה?! אני לא מסוגל." התפחלצתי
מבפנים.
הרגשתי כאילו אני חייב להקיא אבל כלום לא יצא,
תקוע בתוכי ולא ייצא לעולם.
והיא שכבה שם, נושמת. הנחתי את ידי על ליבה והרגשתי את
דפיקותיו.
היא היתה כל כך חיה.
והלב שלה, כאילו דפק פעמיים, פעם בשבילה ופעם בשבילי. חולשה
אחזה בי.
העברתי את ידיי בשערה הבהיר והמתולתל, שהיה רך עד דמעות.
הזזתי בעדינות את השערות שנחו על מצחה ונשקתי לה קלות על
לחייה.
היא חייכה. החדר היה סגור וריח תינוקות התבולל אט אט באויר.
רכנתי בשנית אל התיק והוצאתי שרוך גומי ארוך.
כרכתי אותו סביב ידה והדקתי.
"תחזיקי את ידי ותלחצי" בקשתי. היא עצמה את עיניה ועשתה.
הנחתי שני הצבעות על ידה והרגשתי את הדם זורם בתוכה,
אך הוא שלא כמו הלב זרם רק בשבילה.
קרבתי את המזרק, המחט נוגעת בבשרה.
מסוחרר מחלחלה תקעתי את המחט בידה ולחצתי את הרעל לתוך גופה.
הוצאתי את המחט והסרתי את הגומי. רגע של שקט עמד באויר. דממה
משתקת.

אז פניה החלו משתנים, נהפכו חיוורים, התעוותו כאילו טעמו דבר
מה מר.
"אני לא רוצה למות! אני לא רוצה למות!" נענקה לפתע.
היא החלה לרעוד ולבכות "אני לא רוצה למות!". הרעל התפשט
בגופה.
היא קמה מהמיטה וניסתה לברוח החוצה בריצה אך היא כשלה
ויותר לא יכלה עוד להרגיש את רגליה.
לרגע נשארתי קפוא במקום אך מייד נשתטחתי לצידה וחיבקתי אותה
בחוזקה.
הדמעות החלו זולגות מעצמן והכאב כאילו התפרץ החוצה מכל חור
אפשרי.
היא לא האמינה שאני יזריק, אני לא הייתי צריך להזריק,
הכל היה משחק אך כעת זה אמיתי. ההצגה שלה נשברה והפכה
למציאות.
"אני מצטערת" זעקה בחולשה, "תעזור לי" התחננה
וכאילו קולה נחנק "לא רוצה, לא רוצה למות".
ואני, משותק מאימה, קולט את כל הזוועה ישר לתוכי.
היא החלה לפרפר, ולפלוט רוק.
"אני לא רוצה למות" לחשה ועיניה דומעות.
גופה נתמתח ונתקשה, חזר ונתרפה. ואז שקט..
נחנק מהדמעות של עצמי אני מקיא הכל על הרצפה על ידה.
והמוות מרחף על פני התהום.



המכתב הזה נכתב ל"כריס בלו סקאי".
http://stage.co.il/Authors/CrisBlueSky
מוות ! זה לא הפיתרון !