דפקתי על דלת חדרה. הדלת נפתחה בחריקה ומולי עמד בחור עם מבט
שומם וחסר כל חיים. הוא אמר שלום בקול חד-גוני ומיואש ויצא
בצעדים איטיים ונגררים. מבטי טייל אחריו עד אשר סגר את דלת
הכניסה. אז משכתי בכתפי ונכנסתי פנימה אל תוך חדרה. היא ישבה
על הכיסא ליד המחשב. התיישבתי על המיטה והבטתי סביב. על אחת
הארוניות ישב לו נר חדש. הרמתי אותו ובחנתי אותו. הוא היה
עדיין חם. עלה ממנו ריח מוזר. אפטרשייב גברי מהול בעוד ניחוח
בלתי מזוהה.
היא הביטה בכל מעשי וקול התנגן מבין שפתיה. "הבחור שיצא מפה
הביא לי את זה". היא אמרה בחיוך.
החזרתי לה מבט בזוית עיני.
"ולמה הוא נראה ככה כשהוא יצא?" שאלתי.
"איך ככה?" היא שאלה ונטלה את הנר מידי. מגעה הרך העביר בי
צמרמורת.
חיפשתי במאגרי לשוני את המילה המתאימה ביותר.
"עצוב", לא, לא, זאת לא המילה. "מיואש".
היא משכה בכתפיה ועברה לשבת לידי על המיטה.
"זה באמת משנה לך?" היא שאלה בקול מתחנחן והניחה את ידה על
ירכי. הרגשתי להבה לוהטת צורבת אותי מבפנים וזה באמת כבר לא
היה משנה.
"אז? הולכים?" אמרתי לאחר מספר דקות כשנזכרתי מה בעצם אני עושה
שם.
"רגע, אני צריכה להתארגן" היא אמרה בעודה קמה מהמיטה ופושטת את
חולצתה.
רטט עבר בי כשמבטי נח על גופה העירום. בלעתי את רוקי והסבתי את
מבטי. אוזניו של ארנבון הפרווה שלה מתמוללות בין אצבעותי.
"את אף פעם לא מוכנה בזמן, אה?" אמרתי. היא לא הגיבה, רק
השליכה עלי את מכנסי הפיג'מה הקצרצרים שלה.
היא שלפה מכנסיים צמודים ובתנועות משיכה קלות לבשה אותם. היא
התעכבה מעט בסגירתם. נותנת למבטי הצמא עוד מבט אחרון בתחתוני
הכותנה המאויירים שלה. נתתי מבט נוסף, צמא אף הוא, בפלג גופה
העליון ויצאתי מהחדר בתירוץ שהטבע קורא לי. נכנסתי לאמבטיה
ושטפתי את פני האדומות. כשנכנסתי חזרה לחדר היא הייתה שכובה
במיטה, מכוסה בשמיכת פוך והבגדים שהיו זרוקים על הרצפה רמזו
שהיא לא לובשת דבר מתחת לשמיכה פרט לתחתוניה המאויירים.
"לא בא לי לצאת כבר". היא אמרה והביטה בי במבט מזמין. היא
סימנה לי להצטרף אליה.
חלצתי את נעלי, הרמתי את השמיכה ונשכבתי לצידה במיטה. ידה החלה
לשחק בשיערי וחיוך התפרש על פניה למראה מבטי הנבוך אך
המשתוקק.
היא רכנה בעדינות על פני ונשקה לי. יכולתי להרגיש שוב את אותה
הלהבה הצורבת עולה בי מבפנים. ממיסה אותי. מרצדת בעדינות מצד
לצד לפי קצב נשימותיה על פני.
"אני אוהבת אותך". אמרתי מתנשפת לאחר שהיא סיימה להסיר ממני את
כל בגדי. שפתיה מתרחבות בחיוך כשהן נפגשות עם שלי ושתינו
מתערבלות יחד, בוערות יחד.


קמתי לאחר מספר שעות ולבשתי את בגדי. הבטתי בה, ישנה בשלווה
ונשקתי לה נשיקה אחרונה על מצחה. יצאתי לרחוב והדלקתי לי
סיגריה. צמרמורת עברה בגבי. ספק בגלל הקור, ספק בגלל התחושה
שעלתה בי. ידעתי שברגע שנתתי לתשוקות שלי להתממש אין לי דרך
חזרה. פניו של הבחור צפו ועלו בי כמו ראי לעתיד. התנערתי
ממחשבותיי, שאפתי שאיפה אחרונה מהסיגריה והבטתי בעשן המיתמר
מבין שפתיי. מעכתי את הסיגריה על הרצפה וצעדתי בחזרה לביתי.

בשבוע לאחר מכן לא דיברנו. היא הייתה עסוקה בשלה ואני הייתי
עסוקה בלהתבוסס בתשוקתי, באהבתי, בלהבה הזאת שבערה בי וצרבה את
כל איברי הפנימיים. בסוף החלטתי ללכת לבקר אותה לפני שלא יישאר
ממני דבר פרט לגל אפר למזכרת.
דפקתי על דלתה וכשהיא פתחה אותה רכנתי לנשק אותה. היא לא
התנגדה ושפתינו נפגשו בנשיקה לוהטת. לבסוף מצאנו את עצמנו
מותשות במיטה ואני בשפתיים חרבות לחשתי לה שוב: "אני אוהבת
אותך, אני רוצה שתהיי שלי".
היא התיישבה במיטה והביטה בי.
"את יודעת שאני לא יכולה". היא אמרה והמילים שלה צרבו את ליבי.
לא באש, אלא בחומצה.
"ומה היה כל זה?" שאלתי. היא הביטה בי נבוכה.
"את יודעת שאני אוהבת רק אותו. את שמעת אותי בוכה לך עליו. זה
לא משתנה תוך לילה".
היא הדליקה סיגריה ושאפה ממנה שאיפה ארוכה. קמתי ממיטתה
והתלבשתי במהירות. היא מעכה את הסיגריה לתוך המאפרה שעמדה ליד
המיטה. פתאום הרגשתי הזדהות עמוקה עם בדל הסיגריה.
לא אמרתי מילה כשפתחתי את הדלת בחריקה, מבטי השומם מופנה קדימה
וגרוני הניחר לוחש לה שלום בקול חד-גוני ומיואש. הדלקתי לי
סיגריה ויצאתי לרחוב, משאירה מאחוריי את ליבי הבוער על
הארונית, פריט חדש באוסף שלה.