נפגשנו במרכזית ת"א, אני זוכר שהייתי נבוך לפגוש אותך אחרי חצי
שנה של דיבורים והתכתבויות באינטרנט ושיחות נפש בטלפון.
אבל זיהיתי אותך כי נזכרתי בתמונה ששלחת לי שלך ושל האקס שלך.
עשינו יחד סיבוב ענק במרכזית של ת"א, וירדנו 2 קומות כדי לתפוס
מונית לשם.
אף אחד לא היה שם, רק שנינו, לבד.
ישבנו קצת ואז קמנו והלכנו לנו לבית הקפה באיזור שאותו אתה כל
כך אוהב.
ישבנו, אתה הזמנת עוגה וקולה ואני לימונדה.
דיברנו קצת. צחקנו.
בשלב מסוים שסיימת לאכול ולשתות וגם אני סיימתי לשתות את כל
הלימונדה שלי חזרנו לשם.
עלינו בגרם המדרגות לחדר.
התיישבתי מולך בספה שבקצה השני של החדר.
דיברנו קצת.
אתה נשכבת לך על הספה וכמעט נרדמת ואני סתם ישבתי לי וקראתי
עיתון לא בעיון רב מידי.

היה רעש למטה, כנראה שמישהו החליט להגיע היום.
הגיע ירון . בחור נחמד ומצחיק. אמרנו שלום וקישקשנו איתו קצת.
הוא נאלץ לעזוב ולהחזיר איזה ספר שהיה אצלו לידיד.
היה כבר מאוחר מאוד. 11 בערך. ותכף האוטובוס האחרון שלי אמור
לצאת מהתחנה המרכזית.
מיהרנו להגיע לתחנה המרכזית כדי שלא אני ולא אתה נאחר את
האוטובוס האחרון.

למחרת דיברנו בICQ, כלי התקשור העיקרי שלנו במשך חצי השנה שבא
אנחנו פחות או יותר מכירים.
הכל כרגיל איתך. שום דבר לא השתנה מאתמול.
אתה ב"יהיה טוב" שלך ואני עם  ה"הכל בסוף יהיה ורוד עם נצנצים"
שלי.



תסריט אחר ב'

אמרת לי לבוא לשבת לידך על הספה ההיא- אז באתי.
לא היה לי הכי נוח שבעולם...היה לי מוזר...
דיברנו הרבה, ובנקודה מסוימת חיבקנו אחד את השני חיבוק גדול
וממלא.
נשענת עליי, שמת את ראשך על מעיל העור שלי שקניתי לפני שבוע
בדיוק באלניה.
דיברנו קצת ובאיזה שלב מסוים התיישבת מולי ונישקת אותי על
הפה.

הפרצוף שלי האדים נורא ואתה די מהר חזרת להשען עליי ושמת את
הראש שלך שוב עליי.
שאלת אותי אם אני בסדר. אם אני מתרגש.
לא רציתי לגרום לך להרגיש שלא בנוח אז אמרתי שאני בסדר, לא
מתרגש.
ואתה אמרת שאתה שומע את דפיקות הלב שלי ואתה יודע שאני מתרגש.
שאלת אותי אם זה בסדר שנישקת אותי ואמרתי שכן, למה שזה לא יהיה
בסדר?!

בסוף אותו ערב ארוך שדווקא עבר מהר שכלל גם כמה אנשים שבאו
לבקר אותנו ליווית אותי לתחנה המרכזית.
האוטובוס שלך שובץ לפני שלי, אז חיכיתי איתך ונפרדנו לשלום
ואני יצאתי לדרכי למסוף האוטובוסים שיוביל אותי חזרה הביתה.

למחרת דיברנו בicq  והזמנת אותי לבוא בערב לשם ואמרת לי שמצאת
לי גם טרמפ הביתה.

אמרתי לך בתגובה שההורים לא מסכימים לי לנסוע ושהם מפחדים נורא
שמשהו יקרה לי במיוחד אחרי שיצאתי מהארון...אתה הרי יודע איך
הם מאז היציאה שלי מהארון...

האמת היא שלא שאלתי אותם, הייתה לי תחושה מקדימה שאם אסע זה
יגמר לא טוב, אז התחמקתי. אני מודה. קצת מצטער על כך אבל
מודה.


מאז אנחנו עדיין מדברים רגיל באייסיקיו. שום דבר לא השתנה, שום
דבר לא היה צריך להשתנות כי הכל רגיל ביננו, כמו שצריך להיות.