ילד בודד, פצוע, כואב.
לוחם.
חי.
בשדרה נשבה רוח. נראה היה שהוא מתקשה ללכת.
"הי, ילד," עיניים פקוחות, חומות של אישה הנמיכו מבטן אליו.
מבט אחר.
"אני בסדר." הוא הלך מהר יותר. היא משכה בכתפיה, מתנתקת.
פניה הזכירו לו את סוזן, אחותו.

   הוא נזכר בבוקר, לפני שהוא החליט להלחם.
"ציור מכוער, מכוער," אמרה סוזן, בקמיטת מצח לעבר הדף. היא
ציירה עליו את אביהם, בעיניים גדולות וחומות.
"תסתמי. תסתמי כבר." חטף את תיקו המרוט, ויצא לרחוב.
   בדרך לבית הספר הביט על השמיים. הם היו נמוכים מהרגיל. הוא
חשב שהם לועגים לו- "גם אנחנו יכולים להגיע לשם. אתה רואה?"
   והוא כעס, כי האדמה הייתה שלו. לפחות היא. אסור להם לקחת
לו גם אותה. הם כבר לקחו ממנו מספיק.
   החברים שלו- לא שהוא חשב עליהם כעל חברים, אבל גם לשפה יש
מגבלות, לא רק לאנשים- החברים שלו מהכיתה אפילו לא העיפו לעברו
מבט כשנכנס והתיישב על הכסא הירוק.
   הוא לא הבין מה יש לבתי ספר עם צבע ירוק. זה נראה לו
אירוני שמקום כזה שמנסה לקחת מהילדים את כל היופי- רומז להם
ככה על מה שבחוץ- על העצים והדשא. אבל הם לא מבינים שהצבע לא
אומר כלום כשהוא כלוא בתוך הפלסטיק הנוקשה.
   המורה הייתה באמצע השיעור. הוא לא ידע על מה היא מדברת,
ולמען האמת זה גם לא ממש עניין אותו. כבר הרבה זמן שכלום לא
מעניין אותו. הוא הסתכל מבעד לחלון על העננים. לפחות בהם הייתה
קצת אפרוריות. הם ידעו להסתיר אותו מהשמיים. הם היו החברים
האמיתיים היחידים שלו.
ציפור אפורה נחתה על אדן החלון.
   הוא זכר איך פעם- באחת הכיתות הנמוכות- כשעוד היה אכפת לו-
המורה אמרה שהציפורים הנודדות מבשרות סתיו.
   הציפור הסתכלה עליו. העיניים שלה היו קטנות וחומות, וזה
הצחיק אותו. לא שהוא הבין למה, אבל זה נראה לו לא מתאים.
לציפורים של סתיו אמור להיות מבט אחר. קשוח. הרי הן מבשרות את
המוות של הכל.
   אבל לציפור לא היה אכפת. היא יכולה לבשר מה שבא לה, ובכל
זאת היא תישאר מה שהיא, עם המבט החום-הרך שלה בעיניים. כאילו
היא בכלל יודעת מה הסתיו אומר בשביל אנשים. בשביל אנשים
כמותו.

   פתאום הוא נזכר באבא שלו. איך הם היו משחקים ביחד בגן
הציבורי כשהוא היה קטן. הוא נזכר בנדנדות ההן, שפעם נראו לו כל
כך גבוהות, ובעצים שאבא שלו היה עוזר לו לטפס עליהם. הם היו
ממציאים לעצמם סיפורים דמיוניים, ואבא שלו תמיד היה נותן לו
להיות הגיבור. הוא חייך. המחשבות האלה גרמו לו לתחושה חמימה
כזאת בבטן. הוא חשב שקוראים לזה נוסטלגיה. והציפור צייצה.
   אבל פתאום, יחד עם החיוך, נהיה לו מר. כל כך מר.
הוא רצה לצרוח מרוב שכאב לו פתאום בתוך הבטן, אז הוא קם ויצא
בריצה מהכיתה- ושתלך לה הציפור לכל הרוחות. אבא שלו מת עכשיו-
וכלום כבר לא יחזיר אותו לכאן- אז מה הטעם בכל המחשבות
הטיפשיות האלה? אם אפילו אבא שלו הלך ממנו- כנראה הוא באמת לא
שווה את החיים שמתבזבזים עליו.
   הוא לא שם לב לאן הוא רץ. הכל היה מטושטש מול העיניים שלו.
הוא חשב שהוא שומע צפירות של מכונית בשלב כלשהו, אבל אולי רק
היה נדמה לו.
   כשהוא עצר, הוא היה שוב בגן הציבורי. לא היו שם נדנדות- הן
כבר נעלמו מזמן. במקומן הייתה שם קרוסלה אדומה שהצבע כבר התקלף
ממנה ברובו. הוא התיישב עליה, והתחיל להסתובב. תמונות רצו לו
מול העיניים, כאילו הן מתחרות זו בזו מי תצליח להישאר מולו
מספיק זמן בשביל שתחרט לו בראש.
אבא שלו. אבא שלו מכל כיוון.
   ופתאום תמונה אחת נעצרת. הוא נושם עמוק, וצולל לתוכה. סוזן
אף פעם לא תבין את מה שהוא עושה עכשיו.
   אבא שלו יושב לידו- שם, על הקרוסלה. הוא מניח יד גדולה
וחמה על הכתף שלו, ומחייך.
"אני מתגעגע אליך."
   אבא שלו לא ענה. רק החיוך נעלם, ואת מקומו תפס מבט רך.
"אני מתגעגע אליך!" הוא צעק וסובב את הקרוסלה יותר מהר- שלא
יחשוב להיעלם לו פתאום.
   אבל הוא רק המשיך להסתכל. היה לו מבט מוכר כזה- כאילו הוא
מנסה להגיד לו משהו, אבל הוא לא יכול לבטא אותו במילים.
העיניים שלו היו חמות, והמבט כאילו לחש לו.
   פתאום הוא נזכר איפה הוא כבר ראה את המבט הזה. הציפור.
הוא קפץ מהקרוסלה בצרחה, ואפילו לא הבחין כשנפל על ברכיו על
אבני החצץ החדות.
הדמעות עירפלו את הכל.
   רק אבא שלו המשיך לשבת על הקרוסלה המסתובבת ולחייך אליו את
החיוך הזה- המבין.

   ואז הוא נעלם. היו שם רק שמיים כחולים מעליו, וכאב. ים של
כאב.
הוא לא הבין את המבט הזה. הוא לא הצליח להבין- מה הם רוצים
לומר לו- כולם.
   גם אמא שלו, אחרי שהמורה הזמינה אותה לשיחה בבית הספר,
הסתכלה עליו ככה. כולם מסתכלים עליו במבט המוזר הזה שלא אומר
לו כלום!
   ורק הציפור גילתה לו. זה מבט של מוות. ככה מסתכלים על
המוות.

אז הוא מת.

   לא היה קשה לו לקבל את זה. לכן אבא שלו היה צריך לבוא. כדי
שהוא יבין את זה סוף סוף.
אבל עכשיו, כשהוא ידע, הוא התחרט.
   הוא לא רצה למות. אם המתים לא יכולים לדבר- והוא ידע שהם
לא, אם הם רק יכולים להביט לך ככה בעיניים ולשתוק, או לחייך
אליך במן שפה שמובנת רק להם- אז עדיף כבר לחיות. עדיף לחיות
ולסבול את כל המבטים האחרים- של אלה שעוד חיים ולא מבינים שאתה
מת. הוא רצה שהם ידעו שהוא בעצם לא מת, שזה רק העיניים שלהם
שהורגות אותו כל יום עם המבטים המרחמים שלהם וההבנה הזאת שלא
מבינה כלום!

   ואז הוא החליט. הוא יוכיח להם. יוכיח לכולם שהוא חי, ושאף
אחד לא יוכל להרוג אותו בלי שהוא מסכים לכך. גם אם הם ימשיכו-
הוא יראה להם.
   והוא קם, ניגב את העיניים מכל החול והדמעות, והתחיל ללכת
לאט, בברכיים שרוטות אבל בכאב של חיים, כדי לשבת בחזרה בכיתה-
והפעם גם להיות בה.

   ולכל אורך הדרך הציפורים צייצו.