המים ניגרו בזרם דקיק, היא שטפה את גופה בחוזקה מנסה להסיר את
הטמאה שדבקה בה.
כן כן, כבר שמענו את זה, עוד אחת שמצטערת ומנסה לשטוף מעליה את
הרגש.
אך האם מטבע האדם הוא להצטער נואשות? הירהרה.
היא יצאה החוצה אל האוויר הקר, הוא הביט בה, מי שהגורל מתעתע
בו הוא מי שמתעתע בעצמו.
בעודה מתקרבת אליו, בחצי מבט פשוט אך מתעניין, הרוח העיפה את
עלי השלכת הצבועים כמניפה, כשטיח לרגליה, הלא כל כך מלכותיות.
שערה הרטוב השאיר אחריו שובל ריח, הוא הוקסם נסחף אחרי הניחוח
הטרי.
כשעיניה הירוקות, העצובות תמיד כמו עץ אשוח ישן, נפגשו עם
עיניו החומות, כמו בריכת דבש מטביעה,נראה כאילו ברק חדש פילח
את שניהם במין פשטות של רגע.
היא הביטה בו בשתיקה כואבת, והלכה.
אך הוא לא יכל לשכוח אותה, רץ אחריה ונגעה בכתפה.
היא התרחקה ממנו בבהלה, חוששת שהטמאה הניצחית והלא נשטפת שלה
תדביק אותו,  את האור השמח מהורהר שנבע מעיניו.
יש קסם באוויר, היא יכלה אפילו להריח אותו... כן יש גם אנשים
כאלה.
אבל הלכה.
חוזרת אל עולם הדימוים הניצחי והסוחף, השייך רק לה, ולמילים
שלעולם לא יאמרו בעירומם.
בפעם השנייה שנפגשו, כבר היה לה קשה יותר להתעלם מהריח שהיה
באוויר, ריח הקסם הכבד כמעט מחניק.
כמו מטבע האדם, היא נכנעה.
הוא היה מאוהב בה בפשטות מופלאה, והיא רצתה שיכתוב עליה
שירים.
אומנם זה מוזר, אך כל שרצתה היה שיכתוב... על הריח של השיער
שלה אחרי המקלחת, הפנים שלה כשהיא ישנה, הדרך בה השיער שלה
גולש על כתפיה, אפילו על איך שהצוואר שלה נראה בתוך הגולף החדש
שלה.
כן... אולי זה הרבה לבקש.
אבל הריח באוויר כבר נחלש, הוא עוד היה שבוי בתמימות הנעלמת של
 מה שבעצם לא קיים במציאות.
היא כבר מזמן הלכה, מותירה את האוויר עכור.
אך בעצם מציאות היא מה שאנחנו בוחרים שהיא תהיה...