כל יום הוא היה עובר באותה פינה - איש צעיר, מוצלח, עם הרבה
עתיד, בדרך לעבודה. הוא היה עובר ליד ההומלס המסומם, שהיה יושב
שם ולפעמים היה מוציא קצת כסף מפראיירים והולך לקנות עוד קצת.
הוא היה עובר ומסתכל על הגרפיטי החדש שעשו, ותמיד היה משתעשע
קצת עם הרעיון של מי שעשה אותו, ואז שוכח מזה לגמרי.
ביום ההוא, הוא צעד לעבודה כרגיל, וראה על הקיר עוד כתובת
גרפיטי חדשה על הקיר- "העולם- אני משתין עליך בקשת גדולה".
כהרגלו, הוא השתעשע שוב עם הרעיון של מי עמד מאחורי זה, ואז
היה מוכן לשכוח מזה לגמרי, רק שהפעם הגרפיטי לא עזב אותו.

כל היום, במשרד, בהפסקת צהרים זה רדף אותו, ההרגשה שיש בזה
משהו יותר מהכתובות שהערסים לעתיד והמופרעים הקטנים היו מרססים
על הקיר.

עברו שבועיים, המסומם נעלם במפתיע מהפינה, "בטח לפינה אחרת"
הוא הרהר לעצמו, וישר הגרפיטי, שעדיין לא עזב אותו, השתלט מחדש
על מחשבתו. הוא התחיל להבין שיש כאן קריאה נגד החברה- בן אדם
שזרק הכל מאחוריו, והתחיל מחדש, יצא מהחברה המקולקלת שהכיר,
והודיע לה שהוא לא צריך אותה יותר, כמו אחד מאלה שעוברים לגור
באיזה כפר נידח בטיבט, והוא רצה ממש להכיר את האדם הזה, להביע
לו הערכה, להגיד לו שהוא אחד האנשים הכי אמיצים וישרים שפגש.
אצלו בינתיים לעומת הזאת, הכל היה טוב, והוא לא ראה כל סיבה
לשינוי.

6 שנים אח"כ הוא חזר אותו מקום, כבר לא כל כך צעיר, כבר לא כל
כך מצליח, וכבר בלי יותר מדי עתיד. הוא נעמד מול הקיר וראה את
הגרפיטי הדהוי במפתיע עוד בולט שם, מאחורי ערמה של זיבולים
אחרים, וחשב לעצמו.
לידו נעמד גבר מכובד למראה. "זה ערך כל כך נעלה" הוא לחש יותר
לעצמו מאשר לגבר הזה. "כתבתי את זה באחת הפעמים האחרונות
שהייתי פה." ענה לו הגבר. הוא הביט עליו טוב ובמפתיע זיהה בו
את ההומלס המסומם שהיה שוכב בפינה הזאת.
"זה סתם שטויות של מסוממים" המשיך ההומלס לשעבר.
הוא הסתכל שוב במבט משועמם על הגרפיטי וענה: "בעצם, כשחושבים
על זה,  אתה צודק, זה סתם בולשיט."