"I wanna be in another place
I hate when you say you don't understand.
I wanna be in the energy, not with the enemy
A place for my head."

- A Place For My Head
   Linkin Park

המוזיקה הלמה באוזניה. היא שכבה במיטה על הגב, לבושה בגופייה
שחורה קטנטנה ומכנסון קצרצר וחשבה מה לעשות. היא הסתובבה על
הבטן והעיפה מבט בשעון שעל השידה הקטנה מעץ לידה. 3:18.

יופי, גל, עוד לילה נפלא מבוזבז. אבל מה כבר יכולת לעשות בלילה
הזה? לצאת עם ה"סו-קולד" חברות שלך? לראות בטלויזיה שידורים
חוזרים של "בנות גילמור"? לוזרית.

הקיץ הנורא ביותר בחיים שלה. יום אחרי יום, לילה אחרי לילה,
היא ישבה בחדר, צלמה את עצמה, סדרה מגירות ובעיקר שמעה מוזיקה.
המוזיקה עשתה לה טוב. המוזיקה הייתה הדבר היחיד שעשה לה טוב.

נמאס לה מהחיים. היא לא ידעה אם זה היה קשור לעובדה שחופש, לא
הייתה לה מסגרת והיא יכלה לעשות מה שבא לה. אולי בביה"ס יהיה
לה יותר טוב. היא לא ידעה אם יתחשק לה לחיות עד אז.
הדבר היחיד שהיא ידעה זה שהיא לא רצתה להיות שם יותר. היא תמיד
חשבה שמגיע לה יותר מזה, שמגיע לה להיות במקום יותר טוב. אבל
הפעם, הרגשות האלה היו חזקים מתמיד.

היא רצתה לעוף מהמדינה הקטנטנה והמסריחה הזו. הכל דפוק בה.
האנשים מגעילים, השאיפות שלהם מינוריות, הכל פה בקושי מתפקד.
אבל שם, שם יהיה לה טוב. היא תכיר אנשים ברמת המחשבה שלה,
ששואפים להיות יותר ממוכר חומוס בשוק בנתניה. היא ידעה שהיא
תוכל להגשים את עצמה שם.

היא ידעה שהייעוד שלה זה המוזיקה. היא לא ידעה מתי זה יקרה
ואיך זה יקרה ואיך לעזאזל איך תגרום לזה לקרות - אבל היא ידעה
שזה יקרה. שהיא תהיה מפורסמת, שאנשים יקשיבו למוזיקה שלה
ויזדהו, שזה ישפיע עליהם. שזה ישפיע עליהם לעשות דברים גדולים,
כמוה.

היא ידעה שהדרך היחידה שהיא תוכל להגשים את החלומות האפלים
האלו תהיה לברוח מפה. בריצה. לנסוע לשם, למקום האוטופי הזה. שם
כל החלומות שלה יתגשמו, היא תתחיל חיים חדשים, איך שהיא תרצה,
בדרך שיתחשק לה.

אבל בינתיים, היא הייתה תקועה כאן. בחדר הקטן שלה, בבית, בישוב
הפלצני הזה, במדינה הקטנה הזו. במדינה המגעילה הזו. תקועה.
גולשת באינטרנט, רואה טלויזיה, אוכלת, כותבת שירים, מצלמת את
עצמה וחושבת על כמה החיים שלה דפוקים וכמה בא לה כבר למות.

הקיץ הנורא ביותר בחיים שלה.