5 שעות בלי אף טלפון. טוב נו... חוץ מדוד שלי, אבל הוא לא
נחשב. כמה פטאתית אני. ודווקא כשאני מחליטה שנמאס ונכנסת
למקלחת "כולם" נזכרים להתקשר.
השיחה האחרונה היתה ממש כשכבר הייתי בפתח המקלחת. סיננתי 'אוף'
אחד ארוך והסתכלתי בצג הפלאפון. הריבאונד.
חיוך לא כל-כך מאולץ עלה לי על הפנים וכבר חשבתי איך לנתק.
כשהתחלנו לדבר חיפשתי את המקום להשחיל את המשפט 'אני חייבת
ללכת' וכשמצאתי- התחילו השאלות על לאן ולמה. ככה זה. סיימתי את
השיחה בהבטחה ש "אני אתקשר אחר כך. אולי" ואחרי דקה נכנסתי סוף
סוף למקלחת וככה מצאתי את עצמי, באמבטיה, חושבת על הריבאונד,
האקס ומה שבינהם.
כשיצאתי משם עדיין במחשבות מהותיות אלה התקשרתי לאהוד, הידוע
גם כחבר הכי טוב שלי.
הוא כבר שמע ממזמן על הסיבוכים שאני נהנית, משום מה, להכניס
לי לחיים וכבר יודע להגיד את המשפט שיפתור לי את הסיבוך הנוכחי
ותמיד אני סוגרת את השיחה במשפט : 'אתה צודק', כי הוא תמיד
צודק. המושלם.
השיחה נמשכה 2 דקות כי אהוד היה צריך ללכת אבל הספיק לשאול מה
קרה ואיך הוא יכול לעזור. אני סיפרתי לו מהר והוא הספיק להשחיל
עוד משפט מושלם לפני שהיה צריך לסגור.
וככה נגמרה עוד שיחה עם הידיד הכי טוב ואני נשארתי עם שאלות על
הריבאונד. ומי בכלל קבע שהוא ריבאונד?!
רק האקס שלי. שבטוח שהנוכחי הוא ריבאונד קלאסי כי הוא בעצם
החבר (כמעט) הכי טוב שלי, ואני בכלל סתרתי אותו בטענה שהוא
'ממש לא צודק'.
שאלות על העבר, העתיד ומה שנשאר מהווה רצו לי בראש שהחל לכאוב
מכל הפסיכולוגיה בגרוש שאני מתיימרת להבין. אז התקשרתי שוב
לריבאונד. שיהיה.
דיברנו חצי שעה ואז הוא היה צריך ללכת. אז ניתקנו. ככה זה.
תמיד בסוף עוזבים אותי ולמרות שאני זרקתי את האקס- הוא בעצם
עזב אותי עוד קודם.
אז עכשיו כל מה שנשאר זה להיכנס לחדר שלי (שאמנם מבולגן מכל צד
שלא תסתכל אבל אפשר לעבור בו בסופו של דבר), לכבות את האור,
להתכרבל במיטה ולקוות שמחר יהיה טוב יותר.
חושך. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.