הטקס היה מושלם. תפסנו ארנבת ענקית ואפורה ממש לפני החורשה
איפה שיש ערימת זבל ששורפים פעם בחודשיים והשתמשנו בה כזבח.
יונה אדום השיער החזיק סכין פלדת אל חלד תוצרת צ'כיה בעלת להב
אימתני במיוחד מעל המינחה המפוחדת בזמן שמיכאל עור-וצבע ואנוכי
אחזנו בה בחוזקה ונשאנו בליבנו תפילות אפלות במיוחד. היה זה
ליל היום הקצר ביותר בשנה, לילה ארוך במיוחד ומותאם בדיוק
לאירועים פולחניים שכאלה. יונה החל מלמל משפטים קטועים באשורית
ומיכאל ואני דחקנו בו לשחוט את הקורבן. ארנבת גדולה ומבוהלת
יכולה להיות מאוד מסוכנת אם אין צמד פנסי מכונית הישר בתוך
עיניה. בתנועה חדה ומהירה קרע יונה חלק ניכר מצוואר הארנבת וזו
החלה לפרפר ולגסוס על גבי מזבח העץ המאולתר שהכנו מראש. היה זה
מבנה טרפז תלת מימדי מהמון ענפים שבירים למחצה וחוטי נרות
שחפרנו כמה ימים קודם לכן, על ראשו הנחנו מרצפת שיש גדולה
שהרמנו מחדר האוכל של קיבוץ ידוע ועליה ציירנו במדגשים אדומים
ענקיים כל מיני סמלים נאציים וססמאות סופניות וכל הדבר עצמו,
המזבח, עמד על גבי הקבר של ז'קלין. ז'קלין היתה מכשפה שחיה
בחורשה למרות שאף אחד לא באמת ידע אם היא עדיין חיה בכלל או אם
אי פעם חייתה. מאז ילדותנו שמענו כולנו סיפורים מרתיעים אודות
שומרת בית הקברות ז'קלין המכשפה ומעלליה הנוראיים בילדים
חצופים, ואולי כל סיפורי הילדות המאיימים הללו הם שמשכו אותנו
לבצע את המעשים הנוראים שקרו אותו לילה. דם הארנבת ניגר במורד
הענפים והפך באיטיות לשלולית ענקית על גוף הקבר. יונה נעמד,
ידיו מונפות אל על ועיניו פתוחות בצורה בלתי אפשרית. הוא נראה
היה כאילו אכל יותר מידי פטריות וכשהסתכלתי על עור-וצבע הבנתי
שגם שנינו נראים כך, אם לא הרבה יותר גרוע. מבנה הטרפז התנדנד
כמו בסערה וגופת הארנבת החלה לשקוע לתוך מרצפת השיש ואז
התמוטטו הענפים הדקים ומתוך הקבר של ז'קלין המכשפה עלתה לה
דמות ערטילאית לבושה בטוגה ומכוערת למדי. אפה היה ארוך ומעוקל
ושומות כיסו את פניה הזכריים והרוח פצחה את פיה. 'מה אתם רוצים
פרחחים?' שאלה בקול צרוד. יונה קבע עצמו כדובר, 'את באמת רוחה
של ז'קלין המכשפה?' שאל בהתרגשות דביקה. 'ילד מפגר אתה לא רואה
שאני גבר?!' זעקה הרוח ונופפה זרועותיה מבעד לגופה השקוף,
'ורוח?! רואים שמעולם לא נתקלת במלאך.... בחיי, סוף סוף יוצא
לי לראות קצת ארץ ואני נופל על חבורת עוללים מטומטמים ששמעו
יותר מידי צ'יזבטים.' הוא ריחף מעל הקבר. 'סורו מדרכי חבורת
מצחינים!' אמר בזעם וניסה לדחוף אותי. תחושת כאב אדירה, כמו
שריפה מבפנים אחזה בי כשידו עברה בתוך גופי והתמוטטתי משותק על
האדמה הקרה. המלאך העצבני פנה אל תוך מעבה החורשה ושקט מופתי
נפל על בית הקברות. יונה ומיכאל הביטו זה בזה חסרי אונים
כשיצאה דניאלה חיטוי מתוך המצבות, מצחקקת ומדלגת לכיוונינו
וזורקת 'איזה מפגרים אתם מה זה התרגיל הזה' וממשיכה באושר
בעקבות המלאך אותו חשבה לתכסיס קולנועי מוצלח במיוחד. 'בת זונה
אני אקרע אותה' קילל יונה, 'אני אדחוף לה את הסכין הצ'כית
האימתנית הזאת הישר לפי הטבעת כלבה מזדיינת מוצצת לכלב המטונף
שלה בעיתות מחזור'. מיכאל לא רצה להתעמת עם כעסו של יונה, הוא
עזר לי לקום והציע ללכת לדבר עם דניאלה כשזו נשמעה צורחת בכאב
מתוך החורשה. רצנו כמו מטורפים עד שהגענו אל בין העצים, אז
האטנו עצמנו להליכה מהירה אך שקטה ובטוחה וחיפשנו את מקור
הנהמות המוזרות ששרצו בחלל החורשה הצפוף. בקרחת קטנטנה בפאתי
החורשה מצאנו את דניאלה חיטוי עירומה למחצה, זזה ומתפתלת
ונושמת בכבדות ומעליה מלאך גהנום שקוף ונלהב במיוחד גוהר באושר
ומתקרב לאביונה הארצית הראשונה שלו. אספנו אבנים גדולות וזרקנו
אותן על האנס השמיימי ואלה עברו דרך גופו ופגעו בדניאלה
הנאבקת, בנוסף ללהב הזקן והמקפיא שדפק את מבושיה נמרצות היה
עליה לסבול כעת גם מטח אבנים שפצעו את ביטנה המתנפחת. המלאך
היה קרוב לשפוך וכשעשה כן התפוצץ למיליוני חלקיקים לבנים בצחוק
רועם ואז שט לו על כל חלקיקיו לחפש פותים בתולים (או לא) ברחבי
הפלנטה. יונה ניגש אל גופתה המעולפת של דניאלה חיטוי במטרה
מובהקת לסיים את העבודה אך אני ומיכאל קראנו לו לשכוח מכל
הסיפור ולברוח מכאן כמה שיותר מהר. הוא עצר לרגע, התמהמה על
מחשבה כלשהי ואז פרץ בריצה, הרחק ככל האפשר מהחורשה המקוללת.
לילו של היום הקצר ביותר הסתיים והשמש של היום לאחריו זרחה
וסיפור העלאתו של המלאך החרמן וכיצד אנס את דניאלה חיטוי נשרף
לפני עידנים. אשמת האונס והפציעה נפלה עלינו, ושילמנו את
עונשנו לחברה בעינויים רבים בבית כלא כזה או אחר. דניאלה מקבלת
ממשפחותינו כספים עד עצם היום הזה וחיה בנוחות אי-שם פה
בסביבה, מהרהרת על טיב חייה, בודדה למעט כלבה האלמותי.
ככל הידוע לי מר מלאך כביכול עדיין משוטט פה ושם, מחטט עם פינו
האלוהי בכל מיני נרתיקים פנויים וגורם הרבה סבל, לשמחת הכנסייה
הקתולית.