לפני חצי שנה ששאלו אותי אם אני אוהבת אותך אמרתי שבטח, אני
מוכנה למות למענך...כל החיים נראו לי כמו חלום אחד
גדול...אהבתי לחיות אהבתי לקום בבוקר. לא היה אכפת לי שאתה
נמצא שעתיים נסיעה מפה...לא היה אכפת לי מכלום הכל היה נראה לי
ורוד ויפה אפילו כשיצאתי החוצה לחיים האפורים שמסביבי כשערמות
הזבל מתפתחות עם השביתות, כשמספר המכוניות על הכבישים רק עולה
וכן גם זיהום האויר לי הכל היה יפה חייתי בעולם משלי אתה היית
בשבילי האור.
אחרי שנה וחצי ביחד הכל נראה שונה יותר אולי בוגר יותר כל יום
שישי שני אני לוקחת את התיק ועולה על האוטובוס בדרך אליך ואז
זה תמיד אותו דבר, רואים סרט או יוצאים למועדון ואז חוזרים
אליך שוכבים והולכים לישון, אין חידושים אין המצאות חדשות זוהי
הנורמה שלנו אפילו לדבר אנחנו לא מדברים....וכשאני בבית באמצע
השבוע הכל כבר לא כל כך ורוד ואני כבר לא יושבת ומחכה לטלפונים
וכשאתה מתקשר זה כבר לא ההתרגשות של פעם כששמעתי את הקול שלך
מהצד השני, עכשיו אני עונה אנחנו מדברים ואחרי 5 דקות נגמרים
לנו נושאי השיחה ומשם זה כאילו העולם עוצר ולא זז לשום מקום
ואנחנו נשארים באותו מקום וכך גם הזוגיות שלנו. לפני שנעשינו
חברים חברות שלי אמרו לי שאני טועה ושאתה רחוק לי מידי אולי
זאת לא הסיבה אולי שנה וחצי אנחנו חברים אבל זאת אהבה? אולי
זאת הייתה אהבה, אולי? אולי זאת עדיין? אז למה לעזעזל היחסים
שלנו תקועים ולמה הם לא הולכים לשום מקום?!
אני מהעולם שלי חזרתי לעולם הזה...ערימות הזבל כבר לא ניראות
לי כל כך יפות והשביתות עדיין ממשיכות ומכוניות כבר לא ניראות
לי כל כך מחייכות בשבילי הן עכשיו עוד תוספת לזיהום
האויר...ואולי יותר מציאותי לי ככה...ומה איתך? |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.