אני רואה אותו יום יום מולי. את הרגע בו העיניים שלנו נפגשות
אני אף פעם לא שוכחת. הרגע בו שני הצבעים מתערבבים ונעשים
פתאום לצבע אחד מושלם. אפילו שזה רק רגע קטן הוא לא יוצא לי
מהראש. הוא מתקרב, אני מתרחקת. אני מתקרבת, הוא מתרחק. זה כמו
תופסת. כשהוא התופס אני בורחת, בלי מטרה מסוימת. פשוט בורחת.
והוא? למה הוא בורח? את זה אני לא יכולה לדעת, או אולי לא רוצה
לדעת. למה הוא לא מוכן להודות בכך שכן משהו אצלו שם בלב, משתנה
ברגע שהוא רואה אותי. הוא מסתכל ומפנה את פניו, ועוד הפעם,
ועוד הפעם, ואני כמו ילדה קטנה שמחפשת אחרי הגלגל הענק בלונה
פארק ממשיכה לחפש ולא רואה שהוא שם, גבוה מסתובב ומחכה רק לי.
אז בינתיים אני עומדת בתור ומחכה לתת לכרטיסן את הכרטיס כדי
לעלות כבר לגלגל הענק. האם אני חייבת לחכות גם לו?...