זה לא שהיה כתוב שם משהו מאד סודי. זה לא שהדפים שם הם משהו
מיוחד. זה לא שאני מתביישת במה שכתוב שם. זה פשוט העובדה שכל
מה שכתוב שם זה אני. זה הרגשות שלי, החלומות שלי, התקוות שלי,
השירים שלי.
במשך 4 שנים, מאז שעליתי לחטיבת הביניים, כתבתי שירים. על הכל.
אהבה, שמחה, עצב וכל מה שבן אדם מרגיש. כששמעתי שהחבר שלי,
שהיה הדבר הכי קרוב לי, פתח את המגירה בלי רשותי והסתכל בכל מה
שהיה כתוב שם, הרגשתי נורא. נכון, שכבר הרבה זמן אמרתי לו
שאקריא לו כמה, אבל עדיין לא הייתי מוכנה. לא הרגשתי מספיק
פתוחה אתו כדי לעבור לשלב הזה, שהוא ישמע את כל השירים שליוו
אותי במשך כל החיים.
כשחזרתי הביתה מבית הספר, הוא חיכה לי. יושב על המיטה וקורא.
הכל. פשוט הכל. עובר דף דף ומסתכל. אני ראיתי. עמדתי וראיתי
הכל. העיניים שלי התמלאו דמעות. איך החבר, שכל כך אהבתי ואפילו
הערצתי באיזשהו מקום, בגד בי ככה ופשוט הפר את כל האמון
שהאמנתי בו. נכנסתי לחדר. הוא ראה אותי והסתכל לי בעיניים במבט
מתנצל ואמר "לא יכלתי יותר לחכות". הבטתי בו במבט כועס
כשהדמעות ממשיכות לרדת. זה לא היה קל, אבל זה היה חייב לקרות.
הכל היה טוב מדי, אפילו בשבילי. פתחתי את הדלת וסימנתי לו
לצאת. הוא קם, ניסה להתקרב, לפייס, אבל לא הייתי מוכנה. לא
יכלתי לחשוב אפילו על לסלוח. הוא יצא, הסתכל לי בעיניים שוב,
השפיל מבטו והמשיך ללכת. הוא ידע שזה היה הסוף, וגם אני ידעתי.
התקרבתי למיטה, הדמעות ממשיכות לרדת כאילו הן לא רוצות להפסיק.
הסתכלתי על המחברת הפתוחה. ראיתי אותו, את השיר שכתבתי במיוחד
בשבילו. את השיר שכתבתי ביום שראיתי אותו לראשונה. את השיר
שהקדשתי רק לו.
נכון, זה סך הכל שירים. נכון, זה רק דפים עליהם חרוטים בעופרת
כל המחשבות שלי. אבל זה גם היה משהו ואפילו משהו גדול. בדיוק
באותה המידה הוא יכול היה לפגוע בי בדרך אחרת, להפר את האמון
שלי בדרך שונה, אולי אפילו יותר פוגעת. הסתכלתי דרך החלון.
השמש כבר התחילה לרדת והערב לאט לאט בא. ככל שהשמש המשיכה
לשקוע ולרדת ולאט לאט להיעלם, ככה העצב השתלט עליי יותר ויותר.
מה יהיה עכשיו? השירים שלי ואני נשארנו באותו המקום, לבד. כמו
פעם.. כמו הימים בהם הייתי יושבת על המיטה הזו וכותבת. פשוט
כותבת. כל מה שעולה בדעתי, כל מה שאני מרגישה, כל מה שאני
אוהבת ושונאת, כל התודות שלי לכל העולם, כל האהבה שאני מנסה
לתת ולקבל, כל החיים שלי.
מה הוא עושה עכשיו? ניסיתי לחשוב. בטח יושב על הספסל שלנו
ונזכר. הרגשות שלו כלפי היו בדיוק כמו שלי אליו. לא פחות...
אולי אפילו יותר. מחר הוא יבוא וינסה להסביר.  אני כבר יכולה
לדעת בדיוק מה יהיה. אני מאמינה שאני שוב אוקסם ממנו. ששוב פעם
אני ארצה לחזור אליו ולהישאר אתו וכמו שתמיד אמרתי- לנצח. אך
הפעם לא אוכל לסלוח. הוא יתחיל להיעלב ולהגיד לי למה אני עושה
עניין, אבל זה משהו שאני לא יכולה להסביר. לא לו- ולא לאף אחד
אחר. השירים שלי זה הדבר היחידי שגרם לי למפלט בזמן האחרון. זה
המקום היחידי בו באמת יכלתי להגיד מה שרציתי, בו יכלתי לבכות,
לצחוק ואפילו לצרוח אם צריך. השירים שלי. הם רק שלי ולא של אף
אחד אחר ובגלל זה אני עושה עניין. איך אסביר לו שזה רק סמל?
איך אסביר לו שהפעם היו אלה השירים שאתם הוא פגע אך פעם הבאה
זה יהיה משהו אחר. איך אסביר לו את כל זה? איך אוכל לעמוד
לפניו ולספר לו את זה בלי שיצחק. שאלה טובה. כנראה שכמו שאני
לא ידעתי את התשובה, ככה הדמעות שלי לא ידעו אם להפסיק לרדת או
לא. לבסוף הן בחרו להפסיק. הגיע הזמן, חשבתי. כמה זמן אשאר פה
בוכה על משהו שכבר קרה? משהו שנגמר ולא יחזור..
במקום להמשיך לרחם על עצמי, פתחתי דף חדש. לקחתי את העט שהיה
מונח על השולחן בצד שמאל- העט שאתו אני כותבת תמיד שירים, העט
שבו כתבתי את כל הדברים שעברו לי בלב, זו הסיבה אגב, שבגללה
הוא בצד שמאל. התיישבתי על המיטה ופשוט כתבתי. כתבתי שיר על
פרידה, עצב, הרגע בו המחשבות שלנו קפואות ואנחנו לא מבינים
כלום, הרגע בו אנחנו מגלים שקרה דבר נורא, הרגע בו הדמעות
מתחילות לזלוג.
צלצול הטלפון הפריע לי להתרכז. הייתי לבד בבית. אמא הלכה קצת
אחרי שהוא הלך. לא רציתי לענות. פשוט קמתי, והוצאתי את התקע
מהשקע. עברה לי מחשבה בראש אולי זו טעות, אולי מישהו מחפש אותי
בדחיפות אבל אז חשבתי- אם אענה לטלפון כל הריכוז שלי ייצא
והשיר שהתחלתי לא ייגמר לעולם. כנראה שבאמת לא סיימתי לכתוב את
השיר, כי כשהתעוררתי כבר היה בוקר ואמא העירה אותי ללכת לבית
ספר. המחברת הייתה מונחת על הרצפה ועליו העט שלי. לא דאגתי.
ידעתי שאמא יודעת טוב מאד שאסור לה לגעת במחברת הזו ושהיא לא
חיטטה. יום חדש הגיע וכך גם ההרגשה שלי השתפרה. קמתי וחייכתי.
על השולחן היה מונח שיר. דף שורות, כמו שאני כותבת בדרך כלל,
עם עט בצבע ירוק, כמו שאני כותבת ועליו ורד. לפי הכותרת הבנתי
מי כתב אותו. "כמה קשה לסלוח" זו הייתה הכותרת. זה היה ברור
שזה היה הוא. כנראה שהוא בא בערב או בבוקר והניח את זה על
השולחן שלי. חמוד.. אבל... האם באמת קשה לסלוח? האם אני אוכל
להמשיך להיות איתו על אף מה שקרה? האם אנחנו צריכים תמיד
לוותר? או מצד שני, האם אנחנו צריכים תמיד לכעוס? הרבה שאלות
צצו במוחי ולא ידעתי את התשובות אליהם. אולי במשך היום אוכל
לחשוב עליהם קצת יותר. אולי אפילו אכתוב על זה שיר.. נראה
כבר..