השמועה אומרת שאינך כתמול שלשום. וכשם ששמועה שמועה קצובות
ובלהיטות מוסתרת-לא מוסתרת, כך תוכלי להטות אוזנך ולשמוע צמד
נשים מגונדר ותרבותי לוחש סודות כילדים. אפילו ברגע זה ממש.
את, מצידך, מתהלכת ברחובות העיר הנושנה, עוטה מעיל שחור רכוס
בכפתורי שתיקה וחולפת על פני ההמון הלוחש ללא אומר.
את מבטך לא תפני מחשש פן תתמלחי, כנציבה, או בדמעותייך.
קר היום. ובימים שכללו עולה יכולת השמיעה ומתחזקת לה. שמא זה
הקור הצד גלי קול באוויר ומקפיאם, או שמא אלו הבריות שמדברות
פחות. ולוחשות יותר.
בין כך ובין כך, קול שנשמע ברחבי רחובות רחבים יהיה קול
עקבייך, הולך, הולך, ומתרחק לו.

על זכוכיות הבקבוקים- טיפות קפואות. את פעמייך שמת השוקה.
חלב? תסרבי, ואת שקך תמלאי מן המלפפונים.
את דמי הירק שילמת מדמי החג ודמך שלך קופא. הושטת ידייך ורכסת
את הכפתור העליון במעילך. את צידתך אספת והלכת לך.
את תוהה אם הידוק העליון אלייך אכן מחממך או אולי גורם לך
למחנק.

קול נעלייך. איתן וברור הוא, כאילו צלילי רגלייך המתחרות זו
בזו נותר היחיד בעולם. תהססי. אנה ייפנו פנייך והלוא מכל
עברייך צללים שחורים ולכל אחד צמד צללים שחורים משלו.
בצעידתך, מלטף הקור את פנייך. הוא מלקט כמה שערות שנשתחררו
מצמתך ומשחק בהן את משחק החופש.
ואת, אוזנייך כואבות. אין זה משא עגילייך המוזהבים כי אם משא
הלחישות. נלחשות, נבחשות ונושכות כנחש.

כחומה מימינך ומשמאלך מתקבצים בעלי עיניים ואיתם בעלי פיות
שנסגרים ונפתחים מאחוריי גבך ובפני פנייך ואת מוצאם לא תשמעי
כי נקטע באוזניהם של בעלי העיניים.
ולרגע נדמה כי הצמיחו גם רגליים והם הולכים ומקיפים אותך
וסובבים סביבך ובוחנים פנייך וליבך שלך הולך ומאיץ פעימותיו
ויד נשלחת לכתפך ומרעידה אותה ואת מחפשת תווך לברוח בו והחלה
מאיצה רגלייך וכמעט שעקבייך רצים את דרכך ולפתע נשמט מידך שק
המלפפונים ורחוק רחוק אחרי ריצתך מתפזרים ירקות ירוקים על
המדרחוב והקהל ממהר ונרתע ממנו כאילו מרעל.

כמה קולות עוד נשמעים מאחורייך. אלו הם קולות תסיסה ואולי בהלה
גם כן, שכן- את הרחוב לכלכת בצומח מן הטבע, וההמון רועש.

אצבעות אחרונות של קור עוד נגעו בך טרם נכנסת לביתך.
את נעלייך חלצת ואת מגיפה את תריסייך.
בקרוב תתפללי את תפילתך-את. את פורמת כפתור האחד ועוד אחד
והשלישי וכן הלאה והלאה. תסירי עגילייך ותפרמי צמתך, ותגמרי
גמרא, בקולי קולות.