נפגשתי עם תמיר לקפה. ישבנו באיזה בית קפה בורגני במיוחד שהוא
בחר - אני לעולם לא הייתי בוחרת בבית הקפה הזה - והתחלנו לדבר.
הוא סיפר לי על הבחורה החדשה שהוא יוצא איתה. כל חודש הוא מספר
לי על בחורה אחרת שהוא יוצא איתה. לפעמים אני לא יודעת אם
להאמין לו, אבל הוא נראה לא רע והוא גם די חכם. הוא לא מסוג
האנשים שיתרברבו אם הם שכבו עם הבחורה או לא, הוא רק מספר
עליה. איך היא נראית, על נושאי השיחה שלהם, איפה הם נפגשו ואיך
הוא התחיל איתה. הוא אף פעם לא סיפר לי שבחורה התחילה איתו.
בכל מקרה, ישבנו ודיברנו קצת. סיפרתי לו שגיליתי שכשהייתי קטנה
הייתי עומדת על תעלות הניקוז ליד הים, בחוף ירושלים, והייתי
מחכה שנמלים יעברו כדי למחוץ אותן באבן. הוא צחק, אבל צחוק
הכרחי כזה, כאילו שזה לא היה באמת מצחיק. אני מרגישה כל כך
חסרת תועלת לפעמים, שאני לא מצליחה לבדר אותו אפילו.
אני הזמנתי ראסטי נייל והוא הסתכל עלי במבט מוזר.
"רק 12 בצהרים את יודעת." הוא אמר, קצת בקור כזה. אפשר היה
להרגיש שהוא מותר ביקורת על הרגלי השתייה שלי, אז רק כדי
להרגיז אותו הוצאתי סיגריה ופצחתי בסיפור בלתי נגמר על המסיבה
שהייתי בה שבוע שעבר, ושהשתכרתי כמו מטורפת וכל הבוקר למחרת
הקאתי את נשמתי לאסלה.
ראיתי שהוא יודע שאני סתם מנסה לשגע אותו. הוא היה בחור די נקי
והכל. לא מעשן, בקושי שותה בירה כשהוא יוצא עם חברים. הוא
אפילו לא שיחק סנוקר. זה די אכזב אותי, אני מאוד אוהבת סנוקר.
"אז את יוצאת עם מישהו?" הוא שאל. זו שאלה שתמיד מפחידה אותי.
אם אני יוצאת עם מישהו ולא מספרת על זה, כנראה שאני לא רוצה
לדבר על זה מחוסר התלהבות או משהו. אם אני יוצאת עם מישהו
ומתלהבת ממנו אני אדבר עליו בלי הפסקה כמעט.
"לא, לא ממש. קצת לבד לא הרג אף אחד." עניתי.
"טוב, אף פעם לא היית הטיפוס."
טיפוס? ממתי אני טיפוס?  אף פעם לא אהבתי את המילה הזו. תמיר
הכיר אותי טוב. הכרנו מאז תחילת התיכון, ובכל הזמן שהכרתי אותו
היו לי שלושה חברים רציניים, ומאז שאני מכירה אותו עברו יותר
משלוש שנים. בדרך כלל הייתי נמצאת בין לבין. אתם יודעים, יוצאת
עם אחד כל שבוע, שוכבת איתו או שלא. הוא היה כועס עלי, אבל לא
אומר כלום. ידעתי לקרוא אותו כמו ספר פתוח, למרות שהוא לא
הסגיר פרטים על עצמו. הוא היה מעין מלכה רכלנית שכזו אבל לא
בדיוק, שתמיד דיברו על אחרים, אבל לא במטרה לפגוע. לפעמים הוא
אמר דברים רעים, אבל יותר כביקורת בונה. הוא היה אומר אותם גם
מול הפנים של האנשים האלה. לפעמים זה די פוגע. פעם הוא אמר לי
שאני צריכה להיות פחות אנוכית. לא דיברתי איתו שבוע אחרי זה,
אבל רק כי ידעתי עמוק בפנים שזה נכון.
הזמנתי וויסקי נקי והוא ניצל את ההזדמנות להזמין קפה אירי.
"איך אתה סובל את המקום הזה? תסתכל על האנשים שיושבים פה. הם
נראים כאילו תקעו להם מטאטא בתחת. אני לא מבינה אותך. לא יכולת
לבחור במקום קצת פחות... איך לומר...? סולידי? מקום עם מוזיקה
שהיא לא מוזיקה מעליות, מקום שבו הראסטי נייל שלהם קצת יותר
חזק?"
הוא הביט בי עקום שוב. כנראה שהוא ידע שאני סתם מדברת שטויות,
כרגיל.
ידעתי שמרחוק אני נראית קצת פתטית. הרבה. אבל זו אני ולא היתה
לי כוונה מיוחדת לשנות את זה. גם תמיר לא ניסה לשנות אותי. היה
לי חבר שערך לי מקצה שיפורים די ארוך. אחרי שנפרדנו רק נהייתי
יותר אסון טבע, דווקא כדי להרגיז. לא נראה שזה השפיע עליו, אבל
זה קצת שיפר לי את ההרגשה.
מעכתי את הסיגריה במאפרה והדלקתי עוד אחת. הוא הושיט יד ולקח
לי את הקופסא מהשולחן אל הכיס שלו. דבר כזה בדרך כלל מרגיז
אותי, אבל מי אני שאתלונן כשסוף סוף מישהו שומר על הבריאות
שלי?
אחרי שעה וחצי בערך ועוד כמה וויסקי נקי (וסיגריות בהקצבה)
נפרדנו. אמרנו שלום יפה, חיבוק, נשיקה על הלחי והליכה פשוטה
הביתה.
בבית - כמו כל פעם אחרי שאני נפגשת איתו - תהיתי למה לא שכבתי
איתו מעולם. טוב, כנראה שאני באמת יצור פשוט.