"רק תגידי וכל הכאב יעלם"
הוא אמר, בעצם כתב. ואני חשבתי על זה. לרגע באמת האמנתי שכל מה
שאני צריכה לעשות זה להגיד, להגיד שאני רוצה, והכל יהיה טוב.
הכאב יעלם, הראש יחזר למצב נורמאלי.
איך בכלל חשבתי על דבר כזה? הייתי צריכה לדעת שזה לא יקרה,
עכשיו אני יודעת.
איך העזתי לחשוב שבעזרת המילה הזאת הכול יהיה כמו באיזה אגדה?
איך יכולתי לשכוח כמה הרגשתי לא נוח, כמה הוא אובססיבי וכל
הזמן מתקשר. הוא קרא לזה אהבה, אבל אני פחדתי
ידיד שלי, טוב כבר לא ממש ידיד כי הוא די ניתק קשר כי הוא מצא
בחורה אחרת, יותר נורמלית, אבל שהוא עוד דיבר איתי הוא אמר לי
שבאמת קוראים לזה אהבה, ואני פשוט לא מוכנה אליה.
אז אולי הוא לא באמת שונה מכולם, אולי הוא כן מרגיש משהו, אולי
הרגשות שלו כנים.
שוב אני חושבת עליו מחשבות טובות, עוד לא הבנתי שאסור? הוא הרי
יפגע בי בסוף, כולם יודעים את זה.
אני זוכרת איך צמי אמרה לי שהיא התפעלה שאמרתי לה שנגמר, שאני
גמרתי. היא חשבה שהוא ישבור אותי, שאני אהיה בדיכאון, אבל אני
שמחתי. טוב, מעולם לא שמחתי, אבל חייכתי, כמו תמיד.
ואז הגיע יום שישי, וכבר היה לי מישהו אחר, ואז גם אותו
שלחתי.
ואז הגיע עוד שישי אחד, כבר עברו כמה שבועות.
ואני שתיתי, קצת יותר מדי, במקום לשמוח בכיתי. הבהלתי את כולם,
כולם הבינו שאני לא מה שאני.
הם לא מבינים? אבל הבטחתי.
זה לא שאמרתי שאני אברח להם, כי אני לא.
אני אוהבת אותם כל כך, אני אשמור עליהם, הבטחתי.
אני לא אתן לאף אחד לפגוע בצמי.
עכשיו הבנתי מה הוא אמר במשפט שלו, אבל אולי הוא טעה במילים,
אולי הוא התכוון שאני רק אעשה והכאב יעלם, או שהוא יעשה את זה,
ואני רק צריכה להגיד לו.
הוא בטח לא יבכה.